למרות ששיאצו נחשב לאמנות ריפוי יפאנית, הרי ששורשיו מתייחסים לתפיסה הפילוסופית העתיקה הסינית. הטקסט הקדום: The Yellow Emperor´s Classic of Internal Medicine המיוחס לשושלת Han , 206 BC - AD 25 מראה לנו כיצד רפואה ופילוסופיה חוברים יחדיו בו זמנית.
בסביבות המאה השישית לספירה, נזירים הביאו תפיסות מזרחיות שונות מסין ליפאן. בניהן היו הבודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם. במאה השביעית נשלחה משלחת סטודנטים לסין כדי להישאר וללמוד את תרבותה.
במהלך ההיסטוריה של יפאן, אמנויות לחימה הפכו להיות תחום משמעותי ביותר. כדי לטפל בחניכים שנפגעו או נפצעו במהלך האימונים פתחו שיטות לחיצה על נקודות ויטאליות בגוף.
שיטת עיסוי בשם Anma התפתחה בתקופת Edo היפאנית , 1602-1868 . שיטה זו הופעלה בעיקר על ידי מטפלים עוורים. למרבית הצער, רוב המטפלים לא קבלו חינוך רפואי מספק, כך שהאנמה קיבלה תדמית של טכניקת הרפיה ולא טכניקת ריפוי.
רק בתחילת המאה העשרים, ב 1919, התפרסם ספר בשם Shiatsu Ho (טכניקות לחיצת אצבע) על ידי המייסד Tamai Tempaku . ספרו שילב Anma , Ampuku (טכניקות עיסוי לבטן שהופעלו בשעתו בעיקר בנשים בהריון וסביב הלידה) ו Do-In (תרגול רפואי) יחד עם הידע הקיים באנטומיה ופיזיולוגיה מערבית.
בתקופת ה Taisho (1911-1925) השיאצו הוצב לראשונה תחת הגדרות חוק. הוא הוכר באופן רשמי כענף של האנמה בשנת 1955 ושנתיים אחר כך הוענק רישיון מטעם משרד הבריאות היפאני. כיום, שלושת הזרמים בתחום הטיפול במגע: שיאצו, עיסוי שוודי ואנמיה מוכרים כשיטות טיפול לגיטימיות ביפאן.
יש לזכור שיפאן, בתקופה זו, הייתה בתאוצה שדל "התמערבות", כך שהכרה בשיטת טיפול מסורתית לא היה דבר של מה בכך. עם זאת, ההתמערבות המואצת פגעה באלמנטים המסורתיים של שיטות הטיפול השונות, משיאצו ועד דיקור, והובילה אותם לגישות יותר מדעיות וביקורתיות המשלבות גם תחומים כמו נוירולוגיה, פיזיותרפיה ואחרים. פיתוח מואץ זה של שיטות מסורתיות יכול להסביר את הסיבה לפיצולים הרבים שחלו במרוצת השנים בתחום השיאצו ביפאן ובעולם.
נראה שהתאוצה הגדולה של השיאצו ביפאן ובעולם מיוחסת, קודם כל, לשלושה יפאנים מהמאה העשרים אשר תרמו לה רבות:
• Tokujiro Namikoshi
• Shizuto Masunaga
• Katsusuke Serizawa.
Tokujiro Namikoshi
נאמיקושי פיתח את השיאצו על בסיס של ניסוי וטעייה. הוא נולד בהוקאידו שבצפון יפאן. המיתוס מספר שאימו פתחה דלקת פרקים ראומטית בשל האקלים ששרר באי זה. באין רופא באזור השתמש נאמיקושי בידיו כדי לסייע למצוקה של אימו באמצעות לחיצות ושיפשופי עור. מצב האם השתפר עד שהיא החלימה. בשלב מאוחר יותר הבין נאמיקושי את העוצמה שיש בלחיצות, בעיקר לאורך עמוד השדרה ויחס זאת לסטימולציה של האדרנל להפריש קורטיזול, מה שהשפיע על האתריטיס.
ב 1925 פתח נאמיקושי מכון טיפולי, לאחר שהשלים את לימודיו באנמה ובעיסוי מערבי. ב 1933 הוא השאיר את בית הספר שפתח בידי בוגרים ועבר לטוקיו שם הקים בית ספר לשיאצו. ב 1957 קיבל בית הספר רישוי מטעם שר הבריאות ונקרא Japan Shiatsu School . כמו כן, נאמיקושי לימד במשך 7 שנים את תורת השיאצו ברחבי אירופה וארה"ב.
שיטת נאמיקושי עובדת על כל הגוף אך מתמקדת יותר בהיבט המוסקולו-סקלטלי (שריר שלד), במערכת העצבים ובנקודות טריגר ופחות בהיבט המרידיאני של המגע.
Shizuto Masunaga
מצונאגה החזיר את השיאצו אל שורשיה המזרחיים תוך שימת דגש על המרידיאנים ועל חמש הפאזות. הוא היה סטודנט לפסיכולוגיה מערבית ולרפואה סינית והתעניין רבות בהיבטים הפסיכולוגיים והרגשיים. התעניינות זו הובילה אותו לחיבור עם ה זן-שיאצו כפי שהוצג על ידי נזירים בודהיסטים יפאנים. שיטת זן-שיאצו הדגישה את תופעת ה Kyo/Jitsu , כלומר חסר ועודף צ´י במרידיאנים. כמו כן, היא הציגה את תרגילי ה Makko-Ho האמורים לאזן ולשפר את זרימת הצ´י במרידיאנים. מצונאגה פתח מרכז לשיאצו בטוקיו בשם Iokai Shiatsu Centre .
מצונאגה תרם רבות לפיתוח אבחנת הבטן: Hara diagnosis . הוא הרחיב את תורת המרידיאנים מעבר למקובל ברפואה הסינית. לאחר מותו, גישתו הטיפולית המשיכה להתפתח במקומות רבים בעולם.
Katsusuke Serizawa
דמות שלישית שהשפיע על השיאצו, אך זכה לפחות הכרה ברחבי העולם, היה סיירזאווה. הוא התרכז בנקודות הלחיצה על פני המרידיאנים, הטצובו ובעיקר בפיתוח מודל מערבים שיוכיח את קיומם באמצעות מכשור חשמלי מודרני. לתפיסתו, כל גירוי של נקודות אילו, בלחיצות, מוקסה או דיקור, משפיעות על הגוף כולו. שיטת הטיפול שלו ידועה במערב כ Acupressure Shiatsu או Tsubo Therapy ובגלל יכולתה להשתלב היטב בשיטות האחרות, היא נטמעה בהן וזכתה לפחות ייצוג ספציפי ברחבי העולם.
רוב השיאצו נחשף לעולם המערבי בשנות השבעים. בהמשך צצו שיטות ופיתוחים שונים וכיום, מרכזים רבים מביאים מנסיונם שיטות הנקראות, לפרקים, על שם מפתחיהן, או לחילופין, על שם המטרה שלשמן פותחו. עם זאת, לכל השיטות יש מן המשותף והוא ההשפעה על הצ´י ועל המרדיאנים וכן העובדה שהשפעה זו מושגת דרך השענות על המטופל תוך הפעלת לחץ ממוקד באזורים שונים בגופו.
שורשי השיאצו הן ברפואה הסינית העתיקה. אולם, כיצד התפתחה שיטת הטיפול במגע בעולם הסיני? מספרים שבשנת 530 לפני הספירה הגיע נזיר בודהיסטי בשם בודהידהרמה והתיישב במנזר שאולין. שם הוא הקנה את עקרונות העבודה הגופנית שלימים הפך להיות ה Do-Yin (או Tao-Yin ). התרגול כלל אלמנטים של מדיטציה, תרגילי נשימה (ודמיון מודרך) להזרמת הצ´י ואומנויות לחימה. ה Do-Yin היווה צד אחד של הטיפול כיוון שעסק בתרגול ושיפור עצמי. לאספקט זה הצטרפה שיטה משלימה אשר עסקה בטיפול על ידי מטפל חיצוני. בתחילה היא נקראה An-kyo (עיסוי באמצעות טיפול ידני) שלימים התפתחה לאנמה.
באותה עת, הרפואה ביפאן היתה בראשית התפתחותה והתבססה על ניקיון הגוף, גירוש פתוגנים זרים (כשכוונתם הייתה בעיקר לשדים) ושימוש במספר מוגבל של צמחי מרפא.
במאה החמישית לספירה התחילה יפאן להיחשף לרפואה הסינית (כמו גם לתחומים אחרים מהעולם הסיני). חלק מתחומים אילו הועברו דרך וקוריאנים שנדדו בקשרי מסחר ורכישת ידע בין שתי האומות (ובמידה מסוימת עד היום). בסביבות 560 לספירה הועברו ספרי הרפואה הסיניים הראשונים ליפאן. אילו כללו מידע מפורט על צמחי מרפא ותרשימי מרדיאנים לדיקור ולמוקסה. כמה עשרות שנים אחר כך חדרה ההשכלה הסינית ליפאן והשפיעה על המדע והדת של אותם הימים.
התפיסה הפילוסופית של הרפואה הסינית המשיכו להיספג ביפאן וכדרכם של היפאנים (עד היום), גם כשהם מעתיקים משהו, הם טורחים לשפר את המקור לבלי הכר. כך, חלק משיטות הטיפול הופכות ל An-ma (an = יד רפויה, ma = שפשוף או עיסוי).
בסביבות המאה ה 17 נחשפו היפאנים לספרי רפואה ואנטומיה מערביים. היו כאילו שטענו שגוף המערביים שונה מזה של הסינים אך לאחר דיונים וחילוקי דעות, כמה עשרות שנים אחר כך, נותחה גופת מקומי, נמצא שאין הבדל אנטומי בין היפאנים לתושבי אירופה. בעקבות כך העניין ברפואה המערבית גבר והתחיל משבר אמון ברפואה המזרחית.
ב 1824 נפתח בית ספר לרפואה מערבית בנגסאקי והחלה הכשרתם של רופאים יפאנים. כתוצאה מכך, נדחקה הרפואה המזרחית, אם כי נשארה בידי מיעוט שהמשיך ללמוד אותה ולפתחה. גישות מערביות כמו כירופרקטיקה שולבו בתוך האנמה, אולם כל זה לא הספיק כדי לקדם ולהשיב את הרפואה המזרחית אל מעמדה הקודם. אלא שרפואה זו לא הייתה נתונה תחת ביקורת אקדמית ולכן התפתחו שיטות שונות שלחלקן לא היה כל יתרון קליני. הטיפולים התמסחרו במקומות שונים ומעמד הטיפול המנואלי איבד את חשיבותו.
עד המאה העשרים הוסברה יעילות השיאצו במונחים מערביים. במקום פתיחת סטגנציות צ´י דובר על שיפור זרימת הדם ובמקום מרדיאנים דובר על השפעה על מערכת העצבים (תופעות דומות אנו מכירים בעולם הרפואה הטיבטית שלעתים מבלבל בין עצבים למרידיאנים). פריצת הדרך של נאמיקושי, מצונאגה וסריזאווה אפשרה את חשיפת השיאצו למערב וקידומו במישורים מערביים ומזרחיים כאחד.
אבני דרך בהתפתחות השיאצו בעולם המודרני
1919 – השם "שיאצו" מופיע לאחר פרסומו של Tenpeki Tami´s “Shiatsu Ho (שיטת השיאצו לפי Tamai Tempaku). בהמשך, Tokujiro Namikoshi , מפיץ את תפיסתו לשיאצו בספרו Do it Yourself, 3 Minute Shiatsu שזוכה לפופולאריות רבה.
1925 – נאמיקושי מייסד בית ספר לשיאצו בהוקאידו.
1940 – נאמיקושי מייסד בית ספר לשיאצו בטוקיו. המטפלים מתארגנים ומשיגים מהממשלה הכרה בשיטת הטיפול: שיאצו. לאחר מלחמת העולם השניה, הדריך General Douglas McArthur, שהיה מוצב שם מטעם ממשלת ארה"ב, את משרד הבריאות לעשות סדר בין כ 300 שיטות טיפול לא מוכרות שהיו שכיחות בתקופה זו ביפאן. לצורך זה, הם התבקשו לבחון מדעית אילו שיטות עובדות ואילו שיטות מבוססות על מיתוסים בלבד.
1955 – מבין כל השיטות שנבדקו, שיאצו נבחרה כשיטה טיפולית מבוססת ומותנית רישיון, על ידי משרד הבריאות היפאני, כחלק מן האנמה. למרבית הצער, שתי השיטות נכרכו זו בזו כך שהציבור לא יכל להבחין מי מטפל באיזו שיטה, כיוון שאותו רישיון הוקנה לשתי השיטות.
1957 – בחודש דצמבר מגדיר משרד הבריאות היפאני את השיאצו כשיטה ייחודית: "טכניקת השיאצו מתייחסת לטיפול באצבעות ובכפות הידיים המפעילות לחץ ממוקד על אזורי גוף שונים במטרה לתקן את חוסר האיזון של האדם ולשמר ולקדם את בריאותו. כמו כן, זוהי שיטת טיפול לשיפור בריאות האדם וריפוי מחלות מסוימות".
1964 – השם המקורי Shiatsu Ryoho (דרך לחץ אצבע לריפוי) משתנה ל Shiatsu Ho (שיטת לחץ אצבע), שם שמוכר מאז 1919 אך הופך לבסוף לשם Shiatsu לבדו.
1970 – השיאצו פורץ את יפאן לעבר מדינות המערב ובכללן ישראל.
למידע נוסף
להפניות