לגעת באוגנדה, שיאצו באפריקה

מרגישה פה את הידיים שלי כאילו נוגעות כל הזמן, גם כאשר הן לא מונחות פיזית על בטן כהה ויפה שבתוכה יצור קטנטן שמתפתח וגדל, גם כאשר הן לא מונחות על גבי אמא טרייה, או כזו שתהפוך לאימא בזמן קרוב, גם כאשר הן לא מונחות על תינוק קטנטן שרק הגיח לעולם, גם כאשר הן לא מונחות על צוות המיילדות, לאחר משמרת לילה ארוכה.
הידיים שלי נוגעות כל הזמן. יש פה מן חיבור חזק לעצמי, לסביבתי, לטבע ולאנשים שמאפשר נגיעה עם רכות נינוחה ללא צורך בהרפיה.
 

מזה כשלושה חודשים שאני נמצאת בבי"ח כפרי, במחוז לוארו, בכפר קאסאנה שבאוגנדה, הכפר ממוקם צפונית לעיר הבירה קמפלה כשעתיים נסיעה. אני גרה באזור מוקף בטבע טרופי, עצי בננה ופפאיה, גידולי תירס ואננס, הרבה הרבה ירוק, ובתים קטנטנים, ואנשים פשוטים. והפשטות מביאה איתה כ"כ הרבה, עירוב של מציאות בסיסית שטמונים בה גם מאבק וקושי וגם קלות – מן סלט שכל יום מטובל קצת אחרת. החיים פה מתרכזים במציאות היומיומית, בלחיות את ההווה, אין לדעת מה יוביל ליום למחרת. ופה, דבר לא מובן מאליו.
אני מתעוררת כל בוקר עם תשוקה עזה ליום שיגיע ופוסעת לעבר מחלקת היולדות, שם מתנדבת בכל מה שרק יש בו צורך: מעקבי הריון, לידות, ניקיונות, חלוקת תרופות, סיוע לרופאים, טיפול בתינוקות, טיפול באמהות, טיפול בצוות העובדים. כל יום מביא עימו אירועים וסיפורים, בכל יום לומדת רבות, הרבה חומר מקצועי וניסיון מקצועי ויחד עם זאת גם רבות על עצמי, על מי שאני באמת. השקט והפשטות מאפשרים לי להתקרב לעצמי עוד ועוד.

באוגנדה המגע לא מורגש כבסיס. משיחות עם מקומיים, רבים מהם לא חוו מגע בילדותם, ובתוך המשפחה חיבוקים לא היו נהוגים. אני קיבלתי פה את הרושם של חינוך נוקשה, ופחות מכיל ומחבק, חינוך להישרדות, לא ממקום של ליטוף. מהיום הראשון שהגעתי לביה"ח נגעתי. באנשים. בנשים. בתינוקות ובצוות. ובהתחלה היה מוזר לכולם, אותה אישה לבנה, שנוגעת ומחבקת. ובמהירות התרגלו והיום אף מבקשים ממני. אנשים רוצים מגע. אנשים צריכים מגע.

לפני הגעתי לבית החולים אף, ולו אחד מן הצוות, שמע על המונח שיאצו. כולם יודעים פה מהו עיסוי, ורובו המכריע של העובדים לא חוו אותו מעולם. ארחיב ואומר שרוב  התושבים בכפר לא חוו מעולם עיסוי. עיסויים הם מותרות שלבני המעמד הבינוני והנמוך אינם בלקסיקון. גם רפואה סינית אינה ידועה פה.
כאשר מתהלכים ברחובות קמפלה, עיר הבירה, אפשר להיתקל מידי פעם בשלטים המורים על מרפאות סיניות קטנות, אולם לפי התיאור לא מסתמן שהן אכן עוסקות ברפואה הסינית. רוב רובן של המרפאות מנוהלות ע"י סינים שחיים כבר שנים ארוכות באוגנדה. בקרב המקומיים, כאשר הם נזקקים לשירותי רפואה, הם יגיעו לרופא קונוונציונאלי, ורבים גם יגיעו לרופא המכשף - שבעזרת כישופים ושיקויים ינסה לרפא אותם. מסיפורים רבים ששמעתי, רבים מאותם רופאים לא רק שלא מסייעים אלא גם מזיקים לאותו חולה, ובנוסף שואבים ממנו כמויות רבות של כסף, בד"כ ללא הצדקה.
הרפלקסולוגיה הינה רפואה אלטרנטיבית שמוכרת כאן להרבה מקומיים. קיימות מס´ מרפאות בקמפלה ובערים נוספות, אם כי עוד לא יצא לי להכיר מקומיים שאכן טופלו בשיטה זו.

מחיפושים ברשת על רפואה סינית/שיאצו באוגנדה מצאתי אך ורק פרויקט אחד, שנשמע מיוחד ומדהים. בראשו עומד מדקר אמריקאי שמלמד אנשי צוות רפואי מקומיים פרוטוקולי טיפול אודות טיפול בדיקור לחולי איידס. בעוד כחודש ימים הם מגיעים לביקור של שבועיים, ואני כולי תקווה שאצליח להצטרף למסעם ואולי אף ללמד את הצוות הרפואי ולו מעט על שילוב של מגע ושיאצו יחד עם הדיקור. אשמח לעדכן בבוא היום.

 

אני משלבת בעבודתי, פה בביה"ח, הרבה תמיכה פיסית ונפשית ביולדת בשילוב עם מגע ונקודות דיקור לזירוז צירים, להרגעה, להקלה בכאב ולכל סימפטום אחר שדורש התייחסות. אני נחשפת לנשים שצמאות למגע, כאלו שלאחר שהנחתי את כפות ידיי על גופן, הן מונחות שם שעות ארוכות. מצליחה בעזרת הידיים להקשיב ארוכות לצרכי אותה אישה. מרגישה חום גוף, והתנגדות, זרימת צ´י, חסרים ועודפים. ויחד עם זאת, יש גם נשים שלא מעוניינות בשום סוג של מגע. צרכיה של האישה היולדת פה באוגנדה, ובכל מדינה אחרת, הם אינדיבידואליים, ופשוט יש להקשיב ולפעול בהתאם.

ובנוסף, מטפלת בצוות המיילדות, כל אחת לפי צרכיה. מעניין לראות ולהרגיש שלמרות המציאות הלא פשוטה פה, אחוז הסטגנציות בקרב אלו שנגעתי בהם קטן כל כך לעומת הסטגנציות בארץ.
ובנתיים עודני פה, ממשיכה לגעת, ללמוד ללמד ולגדול.

עוד על השהות שלי פה: http://shirafrica.blogspot.com