הרמות השונות המתקיימות בטיפול
סיפור אישי
השדה הטיפולי
הערת העורך
המפגש בין בני אדם ככלל, והטיפול (כדוגמא לסוג מפגש) נעשה במספר רמות:
רמה בסיסית: רמה פיזיקלית.
רמה סנסורית.
רמה פסיכולוגית.
רמה רוחנית.
רמה פיסיקלית: ברמה זו אנו מודעים פשוט לנוכחות פיזית של אדם נוסף. זוהי גם השכבה החיצונית, של הטכניקה של כל טיפול וטיפול: לחיצה על כפות הרגליים, עבודה על מרדיאנים, מתן תרופה (כימית או צמחי מרפא).
רמה סנסורית: ברמה זו אנחנו חשים, דרך החושים, את האדם השני אנחנו מודעים לתחושותיו למשל; נעימות, מתח, פחד, משיכה מינית. אם מדברים על טיפול הרי שאנו חשים במיומנות המטפל (האם הוא מגיע לצ´י וכו´).
רמה פסיכולוגית: קשורה בהשלכות שאנו עושים אחד על השני בכל סוג של מפגש, ברמה זו אנו מייחסים לאדם השני (ברוב הפעמים ללא מודעות) תכונות שונות, עוד לפני שהכרנו אותו, והן מסתמכות על דמויות מחינוך שלנו, מההיסטוריה, מהרפרטואר התרבותי. בטיפול אפשר לדבר על השלכות של מטופלים עלינו: דמות הכומר, דמות הפסיכולוג, דמות הרב, המרפא, הכל יכול (שייקח את המחלה). והשלכות שלנו על המטופלים: (שלרוב אינן שונות מההשלכות שאנו עושים על אחרים כבני אדם) וכן המושגים של ´חולה טוב או חולה רע´.
רמה רוחנית: היא הקשה ביותר להגדרה. הפילוסופיות הרוחניות השונות, הדתות והמיסטיקה מתייחסות לאיכויות השונות שלה. כיוון שהיא רחוקה יותר מהעולם הפיזי, קשה ´ללכוד אותה במילים´. לכן, תפיסות שונות משתמשות בסמלים או בהגדרות שונות שנובעות מאבני היסוד של אותן תפיסות עולם. הרבה פעמים ניתן למצוא, שבעצם התפיסות השונות מדברות על אותו הדבר ורק מכנות אותו בשם אחר.
רמה זו, מתחלקת כנראה, לתת רמות נוספות. ברמה זו, מתרחשת איזה שהיא אינטראקציה בין בני האדם, כאשר הם לרוב אינם מודעים לה, אבל יש לה השלכות עמוקות וחשובות על ההתרחשויות. משום כך, להתרחשיות הללו יש משמעות רבה כאשר עוסקים בבריאות, חולי, וקשר מטפל מטופל. לרמה זו ניתן לשייך את המושגים: אהבה (בכל רבדיה), אינטואיציה, ויברציות, אנרגיה וכו´. ההבנות העמוקות של רמה זו היא נחלתם של בודדים, במיוחד ככל שההבנה גבוהה יותר.
בכל מפגש אנושי רמות אילו לוקחות חלק משמעותי, גם אם איננו מודעים לכולן. גם בני האדם מתחלקים על פי נגישותם לרמות אלו:
- כל בני האדם מצויים ברמה הבסיסית ולצערנו רוב רובם לכודים ברמה זו, ולכן אינם מודעים כלל ליכולת לתפקד ברמות שונות.
- מעטים יותר מודעים להתרחשויות ברמה הסנסורית ועוד פחות לרמה הפסיכולוגית. אנשים שמודעים לרמה הפסיכולוגית, הרבה פעמים יכולים לחוש בקיומן של רמות אחרות, גם אם אינם עדין במקום הזה. ברמה זו, ובודאי ברמות שמעבר, מספר האנשים שמודעים הולך ומתמעט. ככל שאדם (מטפל) נמצא במקום גבוה יותר בפירמידה הזו, הוא בעל פרספקטיבה רחבה יותר ולכן יכול להסתכל אל ה´תחתיות´ ולהבין מדוע וכיצד הם פועלים. הוא יכול לצפות את תגובתם, יכול אפילו ל´תכנת´ את התגובה לטוב והרע. מטפל שלכוד ברמה הבסיסית, או אפילו מעט גבוהה יותר, הוא טכנאי בלבד. הוא יכול להיות טוב מאוד אבל הוא עדין רק טכנאי - טוב.
´אלו שאינם יודעים ואינם יודעים שאינם יודעים.
אלו שאינם יודעים ויודעים שאינם יודעים.
אלו שיודעים ואינם יודעים שהם יודעים.
אלו שיודעים שהם יודעים.´
כאשר מטפל ש´יודע´, פוגש מטופל הוא יכול להבין אותו, להבין היכן הוא נמצא, להתחבר אליו ברמה בה הוא נמצא ולעזור לו לעלות למעלה, לכוון אותו לרמה גבוהה יותר. אנשים יכולים לתפקד שנים ברמה מסוימת, לפעמים הבסיסית ביותר ואז ביום אחד משהו נסדק והם נעשים ´ערים´ לעובדה שיש רמות נוספות של תפקוד- ´עולמות´ אחרים.
הרבה פעמים ´שעת כושר´ זו באה בזמן משבר, מחלה. ולכן אנשים מסוג זה מצויים יותר במקומות כמו קליניקה, מרפאה, מבקשי עזרה, הרבה פעמים לבעיה גופנית. אם הם נופלים על מטפל ´שיודע´ יכול להתרחש נס, במובן, של שימוש במשבר או מחלה ככלי לצמיחה, ותהיה המחלה גרועה ככל שתהייה.
במידה ולרוע מזלם יפלו על טכנאי, ´שעת הכושר´ תחלוף עד להזדמנות הבאה.
סיפורו של ברני סיגל
לדוגמא, ברני סיגל הוא רופא שהחל את דרכו עם כל הכוונות הטובות. הוא בחר להיות רופא כנראה על רקע חווית הילדות שלו כחולה בשחפת בבית מרפא. בהמשך נעשה כירורג – ילדים (טכנאי, כהגדרתו). הוא עבד כעשר שנים במקצוע, כשהוא נהנה בתחילה מהיכולת ללמוד ויכולת לפתור בעיות ברמה טכנית. אבל, מכיוון שמשהוא בתוכו לא נתן לו מנוח, הוא הרגיש יותר ויותר בחוסר נוחות שהולכת ומצטברת. הוא סבל יותר ויותר מן השגרה, חש תסכול וקושי הנובע מהפנמה של הכישלונות, של חוסר האונים לעזור, ובעיקר חוסר היכולת להתחבר אל כאבם של המטופלים שלו. על ידי כך הוא חווה את הקושי להתחבר אליהם כבני אדם ומצא את עצמו בודד.
המהפך מתרחש (כפי שקורה ברוב המקרים) בשני מישורים : במישור האישי ובמישור המקצועי. שעת המשבר הגיעה והוא התלבט ברצינות לשנות את מקצועו ולהיות מורה או וטרינר שיכולים, כדבריו, ´לחבק את המטופלים שלהם´. הוא מתגלגל לסדנא שמעברים הזוג סימונטון (זוג פסיכולוגים שפיתחו טיפול המבוסס על הצורך בגישה חיובית של המטופל למחלתו, והשתמשו בטכניקות הדמיה לצורך עזרה לחולי סרטן). במהלך הסדנא, תוך כדי מדיטציה, הוא פוגש דמות פנימית ´ג´ורג´ לה הוא קורא המורה הפנימי.
בעקבות שנויי בגישתו והתחברותו לחולים שלו, הוא עובר שנויים פנימיים ומרשה להם למצוא ביטוי ברמה חיצונית, למשל, הוא מגלח את שיער ראשו, תחילה מבלי להבין למה, אח´כ הוא מבין את הצורך שלו: להזדהות עם החולים שלו, שמאבדים את שערם בהקרנות וכמותרפיה, אבל גם ככלי, כתזכורת, יום, יום, לשנויי בגישתו. ההבנה שלו עוברת למישורים עמוקים יותר ויותר. פריצת הדרך חלה, כאשר הוא מבין שהרפואה המערבית (ואולי לא רק), מבוססת על לימוד הכישלונות: אנו לומדים מגופות החולים שנפטרו. אנו מקישים ממקרים, בהם המחלה ´ניצחה´ ונוטים להסיק מסקנות על המהלך אצל האדם החי. על פי הסטטיסטיקה של המקרים אנו קובעים את ´אורך- חיים´ (survival), אבל נוטים להתעלם ממקרים הבודדים בהם חל שנויי והאדם ´ניצח´ את המחלה. מקרים אלו נעלמים מהמעקב הרפואי וממודעותנו. הסיבות לכך שונות: ראשית, רק החולים שממשיכים להיות חולים ממשיכים לבוא למעקב בצייתנות, שנית, רופאים נוטים לחשוב שאם אדם החלים קרוב לודאי הייתה טעות באבחנה, או שמדובר ב´נס´ רפואי.
ברני סיגל התחיל לחשוב שאולי דווקא המיעוט הזה הוא זה מחזיק בסוד עבור כולנו ואותו צריך ללמוד להכיר.
החל משנת 1987 הוא מנסה לאתר בקרב מטופליו (שכולם חולי סרטן) את הקבוצה של החולים ´יוצאי הדופן´, אלו שהחלימו, או בעלי פוטנציאל להחלמה. בתחילת הדרך הוא מנסה ללמוד מהם והם, במודע או שלא, מוסרים את האינפורמציה. מאוחר יותר הוא מפתח כלים לזהות אותם מבין כלל המטופלים ואף מנסה למצוא את הדרך להפוך כל מטופל, אם הוא רק רוצה, להיות שייך לקבוצה הזו.
התגליות של ברני סיגל מפתיעות בפשטותם הם כוללות את ההבנה שהדרך לריפוי מחייבת נכונות לעבוד בכל הרמות שהזכרנו, רצון לחיות, נכונות לשנויים ללא פשרות כדי להביא לחידוש הצמיחה, תיקון הקלקולים והחסימות בכל הרמות וכל זאת ללא פשרה.
הוא גילה שפרמטרים פסיכולוגים ורוחניים, חשובים הרבה יותר, ככלי אבחנתי לזיהוי קבוצת החולים יוצאי הדופן וכן ככלי להערכת צפי ההחלמה. הרבה יותר מאשר ממסקנות הסטטיסטיות, שמתבססות על נוכחות המחלה ברמה הבסיסית של הגוף. הסטטיסטיקה מתייחסת רק למימד הראשון, הפיזי, וגם מתבססת על כישלונות בלבד.
המטופלים המגיעים אליו בראשונה חייבים להתמודד עם שעורי בית:
א. האם ברצונך לחיות עד גיל 100 ?
האם אתה אוהב את עצמך מספיק כדי לטפל בגופך ונפשך?
מה קרה לך בשנתיים אחרונות לפני שפרצה המחלה? מה משמעות המחלה לגביך?
מדוע היית זקוק למחלה?
ב. לצייר:
את עצמך מקבל טיפול.
את עצמך או תמונת נוף.
ציור של משפחתך או ביתך.
על סמך ניתוח התשובות והציורים הוא יכול לחזות יותר טוב מכל פרמטר ´פיזי´ את הכוחות שלרשות המטופל, את מקור הבעיות, ואף לבחור את כיוון הטיפול.
כמטפלים אנו שונים אחד מהשני, ברמה הבסיסית (הטכנית), ברמה זו, כל אחד ואחד מאתנו מתמחה בטכניקה אחרת. ברמה זו קשה, ולא צריך להיות בינינו דמיון. ברמות העמוקות יותר, הטכניקה פחות רלוונטית, העבודה תלויה ביכולת האישית שלנו. במקום הזה כולנו נפגשים מעצם היותנו בני אדם, מטפלים, ואנשים שעשו איזה שהיא דרך של עבודה על עצמנו.
השדה הטיפולי
מאחר ואנו מדברים בדברים שקורים ברמה מעל לרמה הפסיכולוגית, יש קושי לגעת בהתרחשויות במילים ובחשיבה רציונלית. לפיכך נשתמש בכלי המילולי הקרוב ביותר, והוא השימוש בסמל:
´השדה הטיפולי´ הוא כל האינטראקציה המתרחשת בינינו כאשר המטפל והמטופל נשארים לבד בחדר הטיפול ושניהם ´נוכחים´. אלה הם התנאים ליצירת ה Vassel Hermatic -´כור ההיתוך´ בפי האלכימאים שאליו הוכנסו החומרים כפי שהם, ואז, בתוכו מתרחש ה´תהליך´ המאפשר את השנוי בחומר ולידתה של ´אבן החכמים´ אותה הם חיפשו. ה Vassel Hermatic היה ´עגול כמו הקוסמוס וקשור אליו´ וכן דומה לרחם שממנה נולד ומתחיל הכל. כך גם השדה הטיפולי. הוא האנרגיות, הויברציות, כל מה שמוכל באינטראקציות של מטפל עם המטופל. כאשר הן נכונות הן מאפשרות הגמשה והפיכת הדפוסים הנוקשים שיצרה המחלה למשהו נוזלי שיכול להתייצב מחדש בתבנית נכונה יותר, בריאה יותר. השדה הטיפולי רק יוצר את ההתרחשות והמטפל והמטופל, כל אחד בתפקידו, מחויב לעשות את המכסימום כדי שיווצר שדה טיפולי. ברגע שהוא נוצר, התהליך עצמו איננו בידיהם של אחד מהם, אלה הוא התרחשות שקוראת מעצם קיומם של התנאים. על כך אמרו האלכימאים שזהו ה´מסע´ של הירידה אל בטן האדמה, המפלצת, הדג הגדול, שלתוכו נבלעים ונפלטים ממנו (אם הכל מסתיים נכון) במצב אחר. מבחינה זו יש למסע שני שותפים, המטופל והמטפל, וכל אחד מהם עובר שנויי בתהליך עצמו. זו אולי הסיבה מדוע לפעמים אחרי טיפול מסוים, אנחנו יוצאים מלאי כוח, למרות שעבדנו יום שלם ואולי לא ישנו בלילה, אך במקרים אחרים יוצאים סחוטים לחלוטין, למרות שכל הסיבות הפיזיות הם שונות. זו אולי גם הסיבה שאנו בוחרים להיות מטפלים, כי למטפל ניתנת האפרות לחוות את הירידה אל הבטן, הרחם, ה Vassel Hermatic שוב ושוב ולצמוח דרכה. לצערנו, לא כל טיפול יוצר את ה´שדה הטיפולי´ והרבה טיפולים מסתיימים, לכולנו, במישור הטכני בלבד, אבל המקרים שמסתמים אחרת נותנים את הכוח ורצון להמשיך.
הערת העורך:
מאמר זה נכתב ב 1997 בסמינר שהועבר לקליניקת המומחים של תמורות. בשנים האחרונות אנו עדים, אולי לאכזבתנו, לשטף מחקרים המראה כי אין עדיפות לאנשים אופטימיים על אנשים פסימיים בניצחון על מחלת הסרטן, וכי טיפולים פסיכולוגים אמנם מקלים על התהליך הקשה של הריפוי אך אינם משנים את השרידות מן המחלה (ראו
מאמר מדעי המסכם 36 מחקרים שנערכו בנושא, או
מאמר עיתונאי הסוקר מחקר שהתפרסם באוקטובר 2002).
בהסתמך על מחקרים אילו, תוצאות הריפוי תלויות יותר במישור הפיזי – הטכני ופחות במישורים הרוחניים.
עם זאת, יש לזכור שגם לאחר המחלה יש חיים, ושניצחון טכני על המחלה אינו ניצחון על החיים. המחלה עצמה עשויה להוות קרש קפיצה לסוג אחר של חיים, איכותיים ושלמים יותר. את התהליך יכול לעשות החולה בעזרת מורה דרך, יהא זה המטפל או סתם אדם או דמות ממנה הוא שואב השראה, אך הוא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו ולבדו.
לסמוך על פילוסופיה אלכימאית יכולה להיות דרך טובה להעצים את הרוח ולאגור כוחות, אך בשום פנים היא אינה באה על חשבון טיפול רפואי, היכול להעלות במאות אחוזים את סיכויי השרידות.
מובן שכל הערתי היא ברמת הידע המדעי (ולכן מן הסתם מסתמכת גם היא על סטטיסטיקה) ולא ברמת הנפש והרוח. זהו הקונפליקט הנצחי בין מדע לאמונה, ואם ניקח קורטוב מכל צד, אולי נצא נשכרים.
להפניות
למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן:
אודות תמורות
להסבר אודות התכנית המשולבת ברפואה סינית (נטורופתיה סינית) ניתן ללחוץ כאן:
לימודי רפואה סינית
להסבר אודות תכניות לימודים בתמורות ניתן ללחוץ כאן:
לימודים בתמורות
חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות. © Tmurot
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.