חודש למידה, התנסות וחוויה עבר עליי. ועכשיו, שבדיוק חזרתי לעיר רציתי לשתף אתכם בחוויותיי.
התנדבתי תחת ארגון שנקרא World Mindful Medicine שמקים מרפאות לרפואה סינית בנפאל. כרגע ישנה מרפאה אחת בכפר Bohtechour הממוקמת כשעה וחצי נסיעה מקטמנדו. אחרי נסיעה זו מגיעים לכפר שהנוף הנשקף ממנו הוא טרסות של אורז וירקות. האוויר נקי ובימים בהם השמיים כחולים רואים את כל רכס ההימליה. חוויה.
המרפאה נמצאת בתוך בית החולים. למעשה, חדר האשפוז מחולק לשתי מיטות שמורות, למקרה שיגיע חולה וארבע מיטות טיפול לדיקור. מספר המטופלים לדיקור נע בין 15-30 ביום.
אני התנדבתי שם בתור מטפלת שיאצו וטווינא ואסיסטנטית לדיקור כשלא היו לי מטופלים.
אז בואו ואספר לכם על החוויה:
"יודע חקלאי פיקח"...
90% מהמטופלים שלנו הינם חקלאים, מה שאומר שהם עובדים משעה חמש בבוקר עד השקיעה ולא שחסרה עבודה: גזימה, חרישה, זריעה, סחיבת מים, טיפול בבקר, עוד ועוד. אמנם עונת החקלאות החלה ממש עכשיו ולכן מספר המטופלים קצת ירד אבל למעשה הנפאלים עובדים לאורך כל השנה ממש קשה.
ולמה אני מספרת את זה?
כדי שיהיה לכם רקע... התלונות העיקריות במרפאה היו: "ההי דוקסה" ובעברית: "כאן כואב לי", מלמטה למעלה: קרסול, ברכיים, גב תחתון, מרפקים, כתפיים וראש. נראה שהאנטומיה של החקלאים שונה... במקום מלאלוס קטן יש כדור גולף, במקום פטלה שזזה במקום שלה יש עצם קשה וגדולה וכואב כואב.
האטיולוגיה ברורה: שנים של עבודה קשה, סחיבה של משאות כבדים על הראש ללא מנוחה ובמנוחה ישיבה בסקוואט מה שמוסיף לכל החגיגה.
התלונה השנייה היא כאב בטן. פה האטיולוגיות הן: הנשים חובקות את עצמן בפריט לבוש שנקרא פורטוקה ומהדקות אותו חזק חזק אל הבטן כדי למנוע צניחת איברים, וגם משום האמונה שזה עוזר למנוע כאבי בטן.
ומה עם תזונה? אמנם אורז עם ירקות נשמע לכולנו כמו שיא הבריאות, אך... הנפאלים אוכלים ארוחת צהריים בשעה 10:00-11:00 כמויות גדולות של אורז, תפוחי אדמה, דאל ואולי טיפה ירקות (סאג, עלים ירוקים). הכל, מלבד האורז, מטובל בהרבה מלח והרבה חריף. הם גם נוטים לאכול מהר מאוד.
הארוחה השנייה תהיה במקרה הטוב בשעה 16:00 "קאסה" - חטיף. עוגיות/אורז מטוגן/ נודלס, משהו קטן. ארוחת הערב היא בדיוק כמו ארוחת הצהריים בשעה 20:00. בתשע כבר הולכים לישון עם כל הכובד בבטן והחריף בפה...
רוב האנשים לא שותים מים למרות שהם עובדים ממש קשה ובחום.
במקום השלישי היו שיתוקים בשל שבץ. מטופלים הגיעו כעשר-עשרים שנים לאחר השבץ, אבל, למרות זאת, הצלחנו לראות טיפה שיפור משבוע לשבוע.
ומבחינת רפואה סינית? סטגנציה בכבד לא שמורה רק למערב אך כאן האטיולוגיה הייתה התשה של הכבד, מאמץ רב מדי, דרישת צ'י יותר ממה שיש מה שגורם לכבד "להיתקע" ולאחר מכן לייצר חום שעולה לראש, לבטן, לאפיגסטריום.
כמובן שחסר של צ'י ודם הוא המקור לזה ולכן מניסיון של המדקרת, היא בחרה לחזק ורק אז להניע, כי אחרת הייתה נוצרת החמרה בסימפטומים.
טיפולים בגברת שעברה אירוע מוחי לפני שנים
שגרת היום כללה בבוקר ריצה/הליכה/יוגה, בשמונה מטופלים מתחילים להגיע ולהירשם, בתשע אנחנו מתחילים לטפל. מדובר בסוג של מרפאה קהילתית כך שכולם יודעים על הכאב של כולם, לעיתים שמישהו מתושאל, מישהו שיושב בכסא ההמתנה מתחיל לספר שגם לו כואב. מטופלים תומכים אחד בשני ומסבירים לחדשים שזה לא כואב והתחושה שהם מרגישים נורמלית, חגיגה.
התשאולים עצמם היוו אתגר בפני עצמו שכן נעזרנו במתרגמת שלא תמיד הבינה אותנו, ובמקרים רבים לא העבירה לנו את כל האינפורמציה מהמטופל. המטופל היה אומר שלושה משפטים והיא הייתה אומרת: "כאב ברכיים". זה מתסכל אבל מאתגר ועם אתגרים יש להתמודד.
אחרי שעשינו תשאול, מטופלים עם כאב הופנו אליי בהנחיה: עכשיו אתה תלך עם המסאז', דוקטור למסאז', אתה צריך לשחרר את הגוף ואחרי זה תחזור לדיקור.
ונעבור לקליניקת השיאצו....
"לולו גרנוס, לולו, קוקו לו..."
היו מילים שגורות בפי שפירושם: בבקשה תשחרר, תשחרר...
המטופלים נחשפו בפעם הראשונה לטיפול במגע ולרובם זה לא היה פשוט לקבל, הם היו "עושים שריר", נשארים עם עיניים פתוחות כל הטיפול, עושים את הרוטציות בעצמם מה שהקשה ביותר על הטיפול.
"אני יכול לעשות שיאצו גם בשדה קוצים", אמר פעם מורי ע', ואכן תשכחו מבגדים וגרביים נקיים, תשכחו מבגדים נוחים לטיפול שיאצו וקבלו ריח של זיעה/גבינה ישנה/ רפת/ כל דבר העולה על דמיונכם. תשכחו ממכנס גמיש וקבלו חצאית ארוכה, שמתחתיה אין תחתונים...
כן, היה מדובר באילתור טיפולים. לא היה קל בכלל.
הסיפוק היה כשמטופלים רצו לקבל מסאז' שוב, או שהם דיווחו לכל שאר המטופלים כמה שמסאז' זה טוב ומועיל.
שיאצו בקטמנדו
לסיכום מה אומר ומה אגיד? למדתי המון, המון. חוויתי חוויות חדשות. נחשפתי לתרבות אחרת ביותר. הכתבה הזו חשפה אתכם רק טיפה למציאות שבה הייתי חודש כמובן שיש עוד הרבה מה לספר (אולי בכתבת המשך?)
באשר אליי, אני כבר מצפה לחזור למשפחת תמורות ולסיים את לימודיי כך שאוכל לעזור להרבה יותר אנשים בעתיד הקרוב.
אוהבת ומתגעגעת,
ליטל ברנשטיין,