הנושא הנבחר "השוואת מיתולוגיות עולמיות לפילוסופיה הסינית" , טומן בחובו לא מעט מכשולים ושאלות, מכיוון שכל תפיסת עולם עומדת בפני עצמה (במיוחד הקדומות שבהן) ולא נוצרה כהשוואה לתפיסה זו או אחרת. לכן, ההתאמה נשארת בידינו, כשברור מלכתחילה, כי דבר לא יתאים או יסתור במלואו שכן כל תרבות מציגה הגיון פנימי, עמוק ושלם.
לדוגמא, כשהתחלנו להשוות בין מושג הטאו לבין הייצוג של האחד בתרבויות השונות עלתה השאלה האם הטאו הוא אלוהים? ומיד נשאלה השאלה מהו בעצם אלוהים? התשובה ההגיונית שהלכה והצטברה ככל שהעמקנו בעניין הייתה שאין זה משנה. המהות ברמה העמוקה ביותר היא זהה . האחד הוא הכל - הכל מוכל בו והוא מכיל הכל. הוא מבטא את כל הרעיונות וכל הרעיונות מתבטאים בו.
היטיב לומר זאת הרמס: "כל הצורות והמראות שאתה רואה בעיני גופך בעולם הדברים הקיימים והחדלים להתקיים, אינם אלא השתקפות וההעתק של הצורות אשר להן קיום אמיתי בעולם המחשבה, אותן צורות נצחיות שלעולם לא יחדלו להתקיים". כלומר, כל מה שאנו רואים במחשבתנו, אינו אלא ביטוי לזה המתקיים לנצח. לכן, לא משנה באיזה מונח נשתמש ומה הוא מייצג בעינינו, הכל בעצם מתאחד לרעיון אחד. כמו שבטאואיזם הכל נובע מהטאו וחוזר אליו לבסוף, כך בדתות שונות הכל בא מאלוהים וחוזר לאלוהים. הכל חוזר לנקודה או למקום אשר ממנו לא יצא בעצם מעולם.
תהיות נוספות שעלו היו עד איזה רמה יש להיכנס בהשוואה. לדוגמא, אם ניקח את הסיפור האצטקי שבראשית היה אומטקוטלי שהופיע בהיבטו הזכרי והנקבי. האם יש צורך להדגים את האומטקוטלי כטאו כיין ראשוני, ואת היבטיו הזכרי והנקבי כיין ויאנג, כשני יסודות מנוגדים שיוצרים הכל ומצויים בהכל? הבעיה היא שנוצר חשש שמרוב חיפוש להתאמה ניצור אנו בעצמנו את ההתאמה, לעתים תוך כדי עיוות של חלק מהמושגים או מה שהם מייצגים. לבסוף כדי למנוע זאת, הוחלט לספר את הסיפורים כמות שהם ולהשאיר את עריכת הדברים הברורים למחשבה העצמאית של כל קורא, מה גם שאת התאמות אלו ניתן לערוך לא רק בהשוואה לפילוסופיה הסינית אלא גם בינם לבין עצמם.
אם הרעיון המקורי היה סקירה של מיתולוגיות עמי העולם אז העבודה גררה אותנו לדיון מעמיק על משמעויות האחד השניים השלוש. המיתולוגיות קבלו נופך אחר, ובמקום סקירה כללית הוחלט להתמקד במושג "האחד" "הטאו" מבלי לאבד את סיפורי המיתולוגיה כבסיס העבודה. לבסוף כשבאנו לערוך את העבודה ליוותה אותנו התחושה שכל אחד יוכל למצוא איזושהי נקודה המשיקה את השקפות עולמו ויוכל להפיק הנאה, תובנה או איכות מסוימת. כולנו תקווה שהקוראים יפיקו מעבודה את אותה מידה של הנאה שהפקנו אנו.
האחד – הטאו
שתי דעות עיקריות חולקות את השאלה מהו מקור הטאואיזם? האחת רואה בו התפתחות של אנימיזם מוקדם ופולחני כשפים, תיאוריה הנתמכת באגדת הקיסר הצהוב (3000 לפנה"ס).
השניה טוענת, כי למרות שרעיון הטאו היה ידוע קודם לכן, הטאואיזם הקלאסי התחיל בימי לי-אר הידוע כלאו טסה (הפילוסוף הזקן או "הבחור הקשיש"), שחי כ- 600 שנה לפנה"ס. אחריו פיתח צאנג טסו את הפילוסופיה שלו כתורה מטאפיזית מעודנת. במטרה להעלים את אותם אמונות טפלות וכשפים שנחשבו בעיניו לבלתי חשובים ולבלתי ראויים ובשל כך נמחקו מכתביהם של השניים.
למעשה אין משנה באיזו דעה מחזיקים שהרי כתבים מקוריים אין ונשתמרו רק מס´ קטעים מוקדמים יותר, ואילו הטאואיזם הקלאסי מבוסס על ה"טאו טה צינג" של לאו טסה ו"ספר צאנג טסו" . הדבר המדהים היא שמעולם לא נשענה פילוסופיה כה מורכבת על בסיס צר כל כך והדבר בעצם רק מעצים את ההערכה שיש להעניק לתמצית החוכמה הזו. בטאואיזם המסורתי של לאו טסה וצ´אנג טסו, הקוסמולוגיה הפילוסופיה והדת קשורים בקשר הדוק ואילו מעשי פולחן חסרי משמעות ומעשי כשפים נדחו. הטאואיזם הוא פילוסופיה של מוסר חיים ויחסים, הוא דן בטבע בכללו ובמקומו של האדם בתוכו. זו פילוסופיה של קצב חיים ופשטות מחשבה ורוח יחד עם העדר פעולה מתוכננת. אין זו פילוסופיה של התנזרות מן העולם, כי אם נסיגה מכל מה שמלאכותי, תחכמני וחסר ערך.
"יש לחיות תוך קיום קשר עם העולם ואף על פי כן בהרמוניה עם האור". זו התגלות טבעית באמצעות תפיסה בהירה ומודעת, המתבוננת אך אינה שופטת ואינה מנתחת דברים, דבר הגורם לפירוד בין הבוחן לנבחן. מטרתו הבסיסית של הטאו הוא להשיג איזון והרמוניה בין יין ליאנג הידועים כשני הכוחות הגדולים, שני הקטבים שבניהם נמצאת ההוויה כולה. על האדם להשתדל וליצור בתוך עצמו ובתוך העולם איזון והרמוניה אילו עד ששנהם יאוחדו לאחד. האדם יכול בסופו של דבר לאזן רק את עצמו ובכך יגיע לשיווי משקל מוחלט, למצב שהוא בלתי מזיק לחלוטין לעצמו ולאחרים. אין לו דבר להציע לעולם ולכן מלמדים תורה זו בדרך של דוגמא. "החכם מדבר בלי מילים" (קונפוציוס).
הטאואיזם כמו תורת קונפוציוס משתמשים במלה "טאו" – הדרך. בעיני קונפוציוס היא מוסרית ואילו בעיני לאו טסה היא מטאפיזית. המשפט "לעולם ואף לא לרגע אחד, אין האדם המושלם נוטש את דרך הישר" יתפרש ע"י הקונפוציוניסט כציות קפדני ל"לי" – לציות, למוסרי, לנהוג ולעיקרי, בעוד שבעיני הטאואיסט היושר אינו טעון במוסריות כי אם בתכונה פנימית של ציות לטבעיות, פשטות וספונטניות. הוא אינו מטיף להשגת מטרה אלא רק מורה על שביל.
בעיני הטאואיזם אין האדם עולם ומלואו. כל החי שותפים בו ומקומם שמור להם בטבע והם שותפים ליין וליאנג של הטבע המארגן את כל הדברים.
"החכם הולך בעקבות הטבע, בבואו להשליט סדר הוא אינו ממציא כללים בעצמו". מעמדו של האדם הוא כמעמד המתווך בין שני הכוחות, השמיים והארץ, ועליו לשמור על איזון בניהם. דבר זה אפשרי על ידי שמירת איזון בין היין ליאנג, הימנעות מכל קיצוניות וייצור הרמוניה. לא לחינם נאמר על האמצע כי הוא "ממוצע מאושר".
בטאואיזם הופך האחד לקמאי, לבראשיתי, לשניים בבריאה והשנים הופכים לשלושה וכך הלאה תוך ריבוי גדל והולך בעולם התופעות וההוויה, דבר המכונה "ריבוא הדברים" (ריבוא מתאר את הבלתי ניתן למניין). הטאו האחד כ"הכול" מכיל את המיוחד ואת המקובל את הקיים בשגרת היום ובמילוי חובה פשוטה, כמו גם את הנעלה ביותר, הגאונית, האמנות, הדת, הפילוסופיה והרפואה. בתוקף היותו הכול הוא חי מעבר לתפיסת ההיגיון. כנושא למחשבה אין הוא יכול להרכיב את המחשבה עצמה ואפשר לבטאו רק כביטוי סמלי. אי אפשר לבטאו כהלכה כיון שאין לו ביטוי. למצוא אותו כמוהו כראיה של מה שכבר ישנו. צ´אנג טסו מכנה אותו "טא טהונג" - האינסוף הגדול החופשי מכל, חופשי מתחימה, ממרחב ומזמן, שאפשר להבינו רק בדרך ההיקש.
אין להפריד בין האחד והרבים. שכן לשניהם אין מובן אלא ביחס האחד אל האחר. דבר זו מוכח סמלית במלאכת האריגה, כשחוטים רבים מורכבים בתוך דבר אחד, חוט היין האופקי משתזר ביאנג האנכי והמשחק ההדדי של תנועת הלוך וחזור, הזרימה לסירוגין, אפשרות והסתברות של חליפין ושינוי המסתמכת במפגש סופי של כיוונים הנראים כסותרים זה את זה.
אין "זה" הנפרד מן "ההוא", כשם שאין גילוי נסתר מתוך ריחוק. מבחוץ חייבת להיות חדירה, היקלטות מוחלטת והוא תמצית המסתורין הנמצא מעבר לחלל ולזמן, מעבר לכל הכפילויות המגלה עולם שאינו בר חלוקה.
האחד בכתבי הקודש ובתרבויות השונות
שלמות או יחוד של הטאו המוחלט, היסוד הקדוש המכונה בשמות שונים אינה מוגבלת לטאואיזם היא תופעה אוניברסאלית לרוב הדתות, המסורות ובכתבים הקדושים כפי שמבטא זאת החכם הבודהי סא ראהא: "אלוהים אחד הוא זה המתגלה בכתבי קודש רבים".
המסורות וכתבי הקודש מציעים לנו בכתביהם את הנסתר והגלוי. הגלוי בסיפור - בסיפורי הבריאה, והנסתר השזור בניהם הנועד לאותם אנשים שיכולים לראות בין השורות מעבר לתחום החושים, להבין שעולם זה אינו אלא השתקפות של עולם כזב או אשליה, ואף על פי כן הוא משמש אמצעי לגילוי המציאות אותה הוא משקף, ואפשר לחדור אליו באמצעות חוויה ישירה. " ההוכחה שהאמת קיימת טמונה בהתנסות האישית" והתורה פתוחה לפני כל מי שמוכן ללכת בדרך הנדרשת. במישור נגלה דתות היסטוריות רבות המציגות דרכים בלעדיות להשגת המטרה, אך ברמה המטאפיזית הנסתרת אין בלעדיות כזו, הבלעדיות היחידה היא בורותו של היחיד, ולפניו או לפניה הברירה לנטוש את הבורות וללמוד בכל רגע ובכל שעה. או כפי שאומר סרי ראמאקרישנה כי "הינדים, מוסלמים ונוצרים כולם הולכים אל אותה מטרה בשבילים שונים".
בדתות המונותיאיסטיות האיחוד המסתורי מתבטא בד"כ במונחים של אוהב ואהוב, אך מקום המונח הוא בפירוש מעבר לתחום היחיד. הדתות הלא תאיסטיות משתמשות לעיתים נדירות בסמלים אלו. איחוד הוא הכרה פנימית הדרגתית או פתאומית באיחודם של כל הדברים בבראהמה בטאו או בנירוונה.
הבודהיסט הסיני האב השלישי סאנג טסאן אמר:
" אחד הוא הכל
הכל הוא אחד
ניטל עליך רק לחוות ולהכיר בכך
ולא תוסיף לחשוש עוד פן אינך מושלם".
חכם זן יפני צ´י קאי אמר:
" הבודהיסטים וכל היצורים בעלי כושר החישה הם ביסודם אחד ".
בקבלה -
הפן הנסתר של המסורת היהודית, הביטוי אין סוף כמו הטאו, הוא על דרך השלילה והוא זהה לו בהיותו עליון ואין שני לו. הוא מעבר לתפיסת ההבנה, הוא האחד שאין לו תואר, הוא נסתר ונשגב, המסתורין הסופי. כמו בטאואיזם "הוא אשר אין לו מילים", אין לו התחלה ולא סוף, הוא "האחד ואין שני" שאין לו גבול והוא מכיל הכל בין הספירות היוצאות מתוך האין סוף, לבין ריבוא הדברים היוצאים מן הטאו, ומכילים את כל האפשרויות שבעולם הגשמי יש דמיון והקבלה. איזון היין יאנג מוצא ביטוי בספר עץ החיים, אשר לו צד ימין חיובי וצד שמאל שלילי. צד האור והפעילות בצד החושך והסבילות קיימת בתוכו. ההרמוניה ושווי המשקל בקבלה, כמו איזון היין והיאנג.
בקבלה, אין סוף הוא האחד ואין שני. בספר הזוהר אנו קוראים כי אם יהרהר אדם בדברים מתוך מחשבת מסתורין יתגלה הכל באחד ובאותו מקור כתוב "אלוהי העולמות אתה אחד".
בנצרות-
"שונות התכונות, אך הרוח אחת, ופולחנים יש שונים, אך אלוהים הוא אחד ויש עבודה שונה אך האל אותו אל הוא בורא הכל" (איגרת בני קורינת).
באסלם -
"אללה הוא אחד - אללה הריבוי המוחלט" .
ביוון -
הרמס - "השלם הוא אחד"
פלוטינוס - "האחד הוא כל הדברים אולם אל לא אחד מהם".
בהינדואיזם -
התיאורים לטאו נאמרים על האטמן: "אוחז בלי ידיים, נחפז בלי רגליים, רואה בלי עיניים ושומע בלי אוזניים. יודע את הדרוש לדעת אך אין היודע אותו", " ממנו נובע היקום ולתוכו מתמזג היקום ובתוכו היקום נושם". כדברי קרישנה " אני הו ארגונה, הוא מה שיש ומה שאין".
ולסכם דברי השרימאד בהאגאואטאם: "כדבורה האוספת דבש מפרחים שונים כן אוסף החכם את תמציתם של דברי הקודש השונים ורואה רק את הטוב שבכל הדתות".
בסופו של דבר אנו רואים כי רעיון האחד הוא רעיון המשותף לדתות רבות ומצוי בבסיסם של הדברים. אותה כמות מלל שנכתבה כדי לתאר את הטאו יכלה להיכתב מנקודת מבטה של כל מסורת ומסורת בנפרד, אך ישנה גם תפיסה שונה של האחד או שמא זווית הסתכלות שונה הרואה את האחד כאותו בסיס לקיום העולם אשר ממנו נברא העולם והוא חדל מלהתקיים. אותו אחד שמעצם התפרקותו נוצרה השניות, התהליכים והיכולת להבחין בין הדברים אותו אחד ש"הקריב" את קיומו בשביל קיומנו, אותו אחד שהיה אך לא ישוב רוחו, חומריו ומהותו מלווים אותנו ואנו כולנו חלק מאותו אחד אך הוא עצמו חדל מלהתקיים (רעיון זה מתבטא יותר בספורים מיתולוגיים ופחות בספרי קודש ופילוסופיה). לעתים הוא מיוצג כבסיס הבריאה אך לא בהכרח דבר חדל מלהתקיים, אלא אותו אחד המשמש כתירוץ לקיום ללא האבחנה אם הוא ישנו או איננו. אותה מהות, בסיס, תבנית, ידע ,מחשבה המצויה במקביל כאחד וגם בכל תוצריו.
נתחיל בתיאורית "המפץ הגדול" על פי פרידמן. בתיאוריה זו מתואר העולם כנקודת אנרגיה ראשונית חסרת ממדים שהכילה בתוכה את כל הגלקסיות בסמיכות אפסית בקרבה. כאשר התרחש המפץ הגדול, נוצר עולמנו והוא עדיין ניזון מאותה אנרגיה ראשונית שחלקה הפך לחומר אך נקודת האנרגיה הראשונית נעלמה עם התרחשותה.
אם נחזור מעט להיסטוריה היותר קדומה של המין האנושי נגלה שתרבויות קדומות החשיבו את האחד לבסיס הקיום, אך כמובן שהתיאוריות היו פחות משוכללות מצד אחד, ומצד שני החילו את החכמה האמיתית. סיפורי הבריאה הקדומים מתאימים, לא פעם, לרעיון היין הראשוני הנוצר מהטאו, אותו בסיס חומר קדום שאיש אינו מסביר את היווצרותו אלא רק מודע לקיומו מתמיד.
במצריים העתיקה -
לפני היות האלים היה רק אינסוף מימי חשוך המכונה נון. האנרגיות הבראשיתיות שלו אצרו בתוכו את הצורות האפשרויות של כל היצורים החיים. רוח הבורא הייתה קיימת במים הקמאיים הללו, אבל לא היה לה מקום שבו תוכל ללבוש צורה. כוחות ההרס של התוהו התגלמו בנחש הגדול עפפ. האירוע המציין את ראשית הזמן הייתה עליית היבשה הראשונה מימי הנון. גבעה זו הייתה המקום שבו יכלה האלוהות הראשונה לבוא לידי קיום. לבשה לפעמים צורת ציפור - בז, אנפה או נחליאלי צהוב שנחה על הגבעה. גרסא אחרת של הבריאה הייתה הלוטוס הקדמוני שעלה מתוך המים וכשנפתח גילה "אל ילד". האלוהות הראשונה הייתה מחוננת בכמה כוחות אלוהיים כגון דיבור סמכותי, תפיסה ומאגיה ובעזרתם השליט הבורא סדר בתוך התוהו, אשר התגלם בדמותה של האלה מאעת, בתו של אל השמש. משמעות המילה היא צדק, אמת והרמוניה. הסדר האלוהי היה כל הזמן נתון בסכנת החזרה לתוהו שממנו נוצר.
במזרח התיכון -
הקוסמוגניה השומרית צירפה יחדיו מגוון מיתוסי מוצא העוסקים בכמה אלוהיות. מוצאם של כל הדברים היה הים הקדמוני המתגלם באלה נמו. היא ילדה את אל השמיים "אן", ואת אלת האדמה " כי". שני אלו הביאו לעולם את "האלים הגדולים", אחד מהם הוא אנליל, מקור הסדר ביקום. האדם נברא כדי לשרת את האלים ולפרנסם.
בהודו -
במחשבה ההודית, העולם אינו מעשה בריאה אלא מעשה של סידור. כלומר השלטת סדר בתוהו ובבוהו . מיתוסי המוצא כוללים אוסף מגוון של מטאפורות מלאות חיים שלקוחות מסוגים רבים ושונים של פעילויות אנושיות. באחד ההמנונים מוצג וישוקרמן בורא הכל, כחוגג את הקורבן הראשון - קורבן הבריאה. בהמנון אחר מוקרב פורושה, היצור הקמאי או האישיות הקוסמית, ומגופו המבותר נוצרות כל הישויות ביקום החל באלים עבור האוויר ברקיע ובארץ וכלה בבעלי חיים ובבני האדם.
בסין -
תיאור הבריאה הסיני החשוב ביותר מתאר כיצד נוצר העולם בידי אלוהות ראשונית באן גו. נאמר שהוא צאצא ליין וליאנג , שני הכוחות החיוניים ביקום. בחשכה של ביצה קדמונית ענקית, התהווה באן גו וגדל במשך שמונה עשר אלף שנה עד שהתבקעה הביצה. האור והחלקים הצלולים של הביצה התרוממו ויצרו את הרקיע ואילו החלקים הכבדים והאטומים שקעו ויצרו את הארץ. באן גו קם ועמד כדי למנוע את התאחות הארץ והרקיע הנוזליים. שוב הוא דחק את הקרקע ואת השמיים בשיעור של כשלושה מטרים ביום. כעבור עוד שמונה עשרה אלף שנה התמצקו הארץ והשמיים במקומותיהם הנוכחיים ובאן גו היגע שכב לנוח, הוא מת והבל פיו נעשה רוח וענן קולו רעם, עינו השמאלית שמש, עינו הימנית ירח ושערות ראשו ושפמו הם כוכבי השמיים. שאר חלקי גופו היו ליסודות הארץ.
בטיבט ומונגוליה -
היה זמן שבו לא התקיים מאומה ואז נולדו שני אורות, האחד היה שחור יל-וה-נק-פו - היגון השחור, והשני לבן או´-סר-דן- האור הקורן. ואז עלו מתוך התוהו נהרות שנפרדו כמו הקשת בענן, ומחמשת צבעיהם יצאו הנוקשות, הזרימה, החום, התנועה והמרחב. חמשת יסודות אלו התלכדו ויצרו ביצה ענקית ואז יצר היגון השחור את ההוויה השלילית מאותה ביצה והאור הקורן את ההוויה ברוכה.
באיסלנד -
השירה המיתולוגית האיסלנדית משקפת התעניינות עמוקה בבריאת העולם, בהשמדתו ובבריאתו מחדש. הארץ מוצגת כמרכז של יבשה מוקף בים. במעמקי האוקיינוס שוכן נחש העולם, ואילו במרכז הארץ נוצר עץ העולם. שורשי העץ יורדים לעולם התחתון ומתחת להם נובע מעיין מקור החוכמה הנסתרת. זהו העץ המגן על האלים והם עורכים את מועצותיהם תחת חופתו. הוא מסמל את האוניברסאליות כי הוא מקשר בין גזעיהם השונים של הברואים ומהווה מרכז לתשעת העולמות. ישנם שני גזעי אלים: האיסיר: אלי הרקיע, הווניר: אלי הארץ.
באמריקה הצפונית -
רוב העמים הילודים מייחסים את רעיון העולם ואת עצם יצירתו לאלוהות עליונה או לרוח גדולה. אל זה נערץ מאוד אבל סביל ומעורפל ותפקידו העיקרי הוא ליצור דמויות מובהקות כמו האלוהויות. אמא אדמה ואב רקיע או השמש והירח שעליהן מוטל המשך הבריאה. מיתוס הבריאה הנפוץ ביותר עוסק בשולה הארץ: לרוב יצור צנוע (אגמייה) היורד אל קרקעית הים ומוציא ממנה בוץ שמתפשט ויוצר את הארץ.
באמריקה התיכונה -
בתרבות האצטקית מתואר שבראשית היה אומטקוטלי, אדון השניות, שברא את עצמו והופיע גם בהיבטו הזכרי וגם בהיבטו הנקבי אומטאווטל ואומסויטל. צאצאיו של הזוג הקוסמי היו ארבעת הטסקטליפוקים. הטסקטליפוקה האדום התקשר למזרח האזור הבהיר הפורה ומלא החיים, הכחול לדרום, הלבן למערב והשחור לצפון האזור הקר. את כוון המרכז תפס האל החשוב שיוטקוטלי, אל האש.
במאייה -
פנתיאון המאייה היה מסובך בגלל שלל הדמויות והשמות שבהם כל אל יכול להופיע. כל אל היה קשור לפי צבע לאחת מארבע רוחות שמיים. לרבים היו מקבילים מן המין השני ולאחדים היו גם התגלמויות בעולם התחתון. היקום שבו שכנו האלים נתפס כעשוי שלושה רבדים: עולם תחתון (שיבלבה) של תשע שכבות שונות, עולם תיכון בו שוכנים בני האדם, עולם עליון שהוא הרקיע הנשען על ארבעה אלים דמויי אטלס. את שלושת הרבדים הללו חיבר הציר הגדול, עץ סיבה גדול, שלאורכו יכלו לנוע נשמות המתים וכן האלים.
באפריקה -
בני דרגון ממאלי מאמינים כי הבריאה החלה בבריה בשם אמה. ביצה שהייתה זרע הקוסמוס רעדה שבע פעמים ואז התבקעה ויצאה ממנה רוח בוראת ראשונה ממין זכר, נומו. הוא נפל ארצה ומיד אחריו נפלה תאומתו. אחריהם באו עוד ארבעה זוגות. נומו אלה בראו את השמיים והארץ והשליטו בהם סדר, קבעו את חילופי היום והלילה ואת חלוקת השנה לעונות ויצרו את החברה האנושית.
באוקיאניה -
במיתוסים מאוריים מספרים שבראש הבריאה עומדים שני אלים: רנגי אל הרקיע ופפה אלת האדמה. בראשית הדברים היו מאוחדים יחדיו בחלל בחיבוק קפוא. צאצאיהם היו לכודים ביניהם וביקשו מוצא. שנה, אל היערות, הציע להפריד את השמיים והארץ. הוא הצמיד את ראשו לאמא אדמה ואת כפות רגליו לאבא רקיע ובהדרגה הפריד בין השניים עד שתפסו את מקומותיהם הנוכחיים.
הערה - בתחילה חשבנו לכל סיפור את הפילוסופיה הסינית ולהדגים כיצד היא מיוצגת בחלקה לפחות בכל סיפור וסיפור אך לבסוף לאחר דיון ארוך הוחלט להשאיר את הסיפורים בתוליים ולאפשר לקורא הבקיא בפילוסופיה הסינית לשזור לבד את ההתאמות איפה יותר איפה פחות בסיפורים המובאים.
כיצד נוצר העולם מלכתחילה היא חידה הניצבת במרכז כל המיתולוגיות. לפעמים מתוארת ראשית כל הדברים כריקנות מוחלטת, כחלל מושלם או לחילופין כמרחב חסר גבולות של מים, ישימון חסר תוואים ואפילו חשכה. "בראשית ברא אלוהים את שמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובבוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" (בראשית א´, א-ב). המתכונת ליצירת העולם היא התרחשותה של פעולה כלשהי הפותחת תהליך של שינוי והתפתחות.
בכל המיתולוגיות, משמעותה הראשונית של הבריאה היא הופעת הפרדה וריבוי מתוך אחידות וחוסר תוואים. בדרך כלל, השלב הראשון הוא הבחנה מהסוג הבסיסי ביותר, דהיינו שניות כמו הבחנה בין הצד המואר של הגבעה - היאנג, לצד המוצל של הגבעה - היין. נושא זה של שניות קדמונית מצוי בעשרות סיפורי בריאה, כמו במיתוס הבריאה המאורי כאשר שני הבוראים רנגי (הרקיע, הזכר) ופפה (הארץ, הנקבה) ניתקו מחיבורם הקפוא בחלל הריק ותפסו את מקומותיהם המנוגדים והמשלימים בקוסמוס, או באחת הגרסאות של סיפור הבריאה היווני, שם האלים הראשונים שהופיעו היו אורנוס (הזכר הרקיע) וגאיה (הארץ הנקבה).
במיתוס, העולם הנראה של חיי היום יום הוא תמיד חלק מושלם גדול יותר. רוב המסורות מתארות את חלקי היקום שאינם נראים לעין בדרך כלל כעולם עליון או רקיע, בו שוכנות ישויות עליונות, אלים או אבות שמימיים, וכעולם תחתון המאוכלס במתים וברוחות תת קרקעיות.
ליקום יש גם מבנה אופקי, לא רק אנכי. בכל רחבי העולם מתארות מסורות עתיקות את ארבעת הרבדים המתאימים לארבע רוחות השמיים (מזרח, מערב, צפון, דרום) כחלקי יסוד של המרחב האופקי. לפעמים נכלל בתמונה כוון נוסף: המרכז, כמו באירלנד הקלטית ובאמריקה הצפונית והמזרחית וכמובן בסין. כך שישנם למעשה חמישה כוונים בסך הכל. בחלק מהמקרים המרכז נתפס ככולל את שני הכוונים האנכיים: מעלה ומטה, כך שמתקבל יקום בעל שישה ממדים מרחביים.
המנדלה הטיבטית היא תיאור ציורי של אותו רעיון עצמו.
מנדלה - תרשים קוסמי כמוקד למדיטציה מייצגת את ארמון האלים. ארמון זה המסווג כשליו או זועם, נוצר מאור קורן בחמישה צבעים. בארבעת חצרות המנדלה אמורים להיערך טקסי הטהרה:
לבן - הטהרה במזרח
צהוב - ההעשרה במערב
אדום - השליטה במערב
ירוק - ההשמדה בצפון
כחול - ההארה במרכז.
במיתולוגיות של מזרח הים התיכון ושל אפריקה הצפונית והמערבית, היקום מתואר כמורכב מארבעה חומרי יסוד: אויר, אש, מים, וברוב המסורות כל אחד מהיסודות היה קשור עם כוון מסוים:
מזרח - אש
מערב - מים
דרום - אויר
צפון - אדמה.
במזרח הים התיכון וכן במאלי שבאפריקה המערבית יש הקצאת יסודות שונה כך שהדרום שייך לאש והמזרח לאוויר.
כל שניות וכל קוטביות זקוקה לשלישי, המתווך השרוי ברמה שהיא מעל הניגודים והפועל כמאיץ מביא למצב של איזון בין הקצוות.
טאו פו אמר: "הטאו הוא קמאי, הוא מוחלט. במהלך ההשתלשלות הוא מוליד את האחד, כשנולד האחד הופך הטאו מיד ליחסי, והשניים באים לעולם. כשמשווים שני דברים זה לזה, נוצר היפוך, והשלישי נולד".
בטאו טה צ´ינג נאמר: "בגבם של כל הדברים מצוי הצל (היין) וכנגד, פניהם האור (היאנג) והנשימה הרוחנית (הצ´י) יוצרת הרמוניה ביניהם". עקרון זה של השלישי כמתווך או מאפשר את הפעולה והתנועה, ניתן לראות בבירור גם בתרבות ההינדואיסטית שם נמצא את ברהמה כבורא הפעיל, את שיווה ההורס, המהווה את ההיפוך, ואת וישנו המקיים, שמעצם הווייתו מקיים גם את ברהמה וגם את שיוה. אלמלא היה המקיים, היקום היה בריאה והרס מיידים, דבר שבעצם לא היה מאפשר קיום ואילו המקיים נותן את אלמנט הזמן. הפער בין הבריאה להרס ומאפשר מציאות וקיום דברים.
ברמת השלוש ניתן למצוא גם הקבלה בין הקבלה לבין הטאואיזם, בעובדה שהאדם נחשב למתווך. בקבלה הוא מפייס וממזג את האלוהים עם הבריאה. בטאואיזם הוא נוצר בין כוחות השמיים והארץ. הוא נקודת המרכז בין העולמות או המצבים. כמו שיש צד ימין וצד שמאל בסימני הספירות (בקבלה) וביניהם עמוד מרכזי המתווך האמצעי. כמו שיש פעיל וסביל בראש המשולש והשלישי, הכתר העליון, הוא מתווך הניגודים הבסיסיים המתיישבים באלוהי.
סכום
אפשר למצוא עוד הרבה הקבלות ו/או אי הקבלות בין תרבויות שונות תוך הבנת תפיסות עולם ראשוניות. אפשר להתעכב ולשאול מדוע אצל הסינים הירוק סימל פריחה ואביב ואילו בטיבט הוא סימל השמדה. אפשר לדון על הדמיון וההבדל בין האלמנטים הסינים להודים. לדוגמא: לשניהם חמש אלמנטים, מהם שלושה מקבילים אש, אדמה ןמים, ושניים שונים: עץ ומתכת לעומת חלל ואויר. אך אם ניקח את האוויר כמסמל רוח, הרוח שייכת לאלמנט העץ, ואילו החלל במסורת ההודית שייך לגבולות של הדברים וגם המתכת שייכת לגבולות.
בעבודה זו התמקדנו באחד, בטאו ברמה הפילוסופית מיסטית מטאפיזית, וביין הראשוני ברמה של הבריאה והיצור. ניסינו להתערב מעט ככל האפשר כדי לאפשר לדברים "לומר את שלהם" ולא ליצור הגבלה מחשבתית. ישנם דברים שיקפצו מיד לעין ולראש כמו האדם שנברא כדי לשרת את האלים (מיתוס שומרי), בהשוואה לתפקיד האדם כמתווך בין שמיים וארץ בפילוסופיה הסינית.
"כשריבוא הדברים נסקרים בתוך אחדותם, חוזרים אנו למקור ונשארים במקום בו היינו תמיד" (צ´ונאג טסו).
בביוגרפיה
1 - המיתולוגיה של עמי העולם מאמרים מאת:
* נושאים מרכזיים במיתוס ןאפריקה - דר´ רוי ויליס
* מצריים - פרו´ ג´ון בינס
* המזרח התיכון - הפרו´ הכומר ג´ר פורטר
* הודו - דר´ ג´ון ברוקינגטון
* סין - דר´ ג´ין צינרי
* טיבט ומונגוליה - דר´ מרטין בורד
* איסלנד - דר´ סייט ויגזל
* אמריקה הצפונית - דר´ גאי קופר
* המאיה והאצטקים - דר´ ניקולאס ג´. סונדרס
* אוקיאניה - דר´ ג´ימס ויינר
2 - יין ויאנג - ג´.סי. קופר
3 - בין שמיים לארץ - הארייט ביין פיילד ואפרם קורנפלד
4 - קיצור תולדות הזמן - סטיבן הוקינג
5 - עולמה של סופי - יוסטין גורדר.
חומר זה מוגש כשירות עי צוות הקליניקה של תמורות. © Tmurot
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.