המלצות רפואיות מוזרות במקורות היהודים

 

גם אבותינו התמודדו עם בעיות רפואיות מורכבות. המקורות היהודיים נסמכו על ידע עממי, תורת עמים (היוונים, למשל), מקורות מהמקרא וניסיון אישי. אם נתייחס להלכה ככזו שנתנה למשה בסיני, נתקל, מן הסתם, בהמלצות בעייתיות ביותר. אם, לעומת זאת, נקרא את המאמר בסקרנות ובמידה מסוימת של הומור, נראה שבין כל הדברים המטורפים שאבותינו המליצו, היו כמה המלצות שעשויות להיות תקפות עד היום (אבל תהיו סלקטיבים, לא כל מה שכתוב בהלכה בריא עבורנו, וחלק מההמלצות יכולות להיות אפילו מסוכנות!).

מאמר זה לא בא לבטל את הידע של העבר אלא לפאר את ההתקדמות בידע הנוכחי. עם זאת, בשעה שעמים קדומים באזור התעסקו בלחשים וכשפים, הסינים התמקדו באמנות האבחנה ובטיפולים מדויקים.

המעוניינים במקורות מוזמנים להתמצא באתר מאגר ספרות הקודש

 

* פעילות גופנית, אפילו מתונה, בשבת, מובילה לעיוורון

* אישה במחזור מסכנת גברים

* חלודה מרפאת כאבי פרקים במחלת הגאוט

* שומן עז שלא ילדה מרפא טחורים פנימיים

* משמוש פי הטבעת מביא לכישוף שגורם לטחורים

* צואת כלבים יכולה לרפא נזלת חריפה אך לגרום לניתוק איברים

* ניתן לרפא טחול מוגדל על ידי גופת מת

* שנאת חינם בין הבריות יכולה לגרום לצהבת

* לחשים מרפאים דימום מן האף

* לחשים מחלצים עצם שנתקעה בגרון

* נחש שכועס רודף אחרי אנשים על פי ריחם

* עובר אתון מציל מהכשת נחש 

* לחשים הכתובים על עור צבוע מצילים מכלבת 

* פעולת עיסוי ולחשים מפיגים שכרות 

 

 

 

הטענה: פעילות גופנית, אפילו מתונה, בשבת, מובילה לעיוורון  [מסכת ברכות, דף מג, עמוד ב].

 

ריצה קלה ואפילו דילוגים או קיפוצים בפסיעות גדולות נחשבים לפסיעה גסה. למעשה, כל ניתור או מרחק פסיעה מעל חצי מטר נחשב לפסיעה גסה. האיסור מתייחס להליכה בשבת והנזק הצפוי התמעטות הראייה עד עיוורון.

 

ואם עושה קידוש ביום שבת זה מחזיר לו את מאור עיניו שניטל לו מפסיעתו הגדולה. [תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיג, עמוד ב].

 

הגישה הרפואית, הן הסינית והן המערבית, מצדדת בפעילות גופנית בשעות הפנאי. כל אדם, על פי השקפתו והבנתו, מוזמן לקיים פסיעות גסות המיטיבות עם הבריאות. אין הוכחה שפעילות גופנית בשבת מזיקה לבריאות בכל אופן שהוא.

 

 

 

 

הטענה: אישה במחזור מסכנת גברים [מסכת פסחים, דף קיא, עמוד א]

 

אישה שעוברת בזמן וויסתה בין שני גברים מסכנת את חייהם. אם היא הייתה בתחילת הווסת, אחד מהם ימות ואם היא הייתה בסוף הווסת, תיגרם להם מריבה וסיכסוך.

 

יש לאמור את הפסוק: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם ... כִּי לֹא נַחַש ׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל " (במדבר, כג; 22-23).

 

הדיעה הכללית (ולא הרפואית) טוענת שהסכסוכים מגיעים דווקא לפני המחזור... וברצינות, אין סכנה לאישה או לגברים שמצידיה בכל דבר הקשור למחזורה. הרפואה הסינית מתייחסת לנזק המלווה סטגנציות או חסר דם באישה, אבל מעולם לא הזכירה בעיה לאילו שלידה.
חזרה לתוכן העניינים

 

 

 

הטענה: חלודה מרפאת כאבי פרקים במחלת הגאוט [סנהדרין מח ע"ב].

 

מחלת השגדון (gout) בלשון התלמוד: פודגרא, צינית, בת ארעא מתוארת במקורות ככאבים ברגל כמו "מחט בבשר החי". זוהי מחלת פרקים, שמתבטאת בכאב חד ובסימני דלקת, בעיקר בבוהן הרגל. המחלה נובעת בגלל הפרעה מטבולית שגורמת להצטברות גבישים של חומצה אורית במפרק. 

 

יש להניח על מקום הכאב מטבע מנחושת או כסף. צורת המטבע וחומר החלודה שבו מרפאים.

 

תרופות להקלת כאבים, קולחיצין לזירוז ההחלמה והנחיות למניעת הישנות התקפי המחלה. גם הרפואה המערבית וגם הרפואה הסינית ממליצים על תזונה נכונה ובעיקר על הימנעות ממזונות המכילים חומצות גרעין (כמו בשר אדום וסוגי קטניות) ואלכוהול.
חזרה לתוכן העניינים

הטענה: שומן עז שלא ילדה מרפא טחורים פנימיים [מסכת עבודה זרה, דף כח, עמוד ב].

 

טחורים היא בעיה של צניחת וורידים בפי הטבעת, הנובעת על רקע הרגלי יציאה לא תקינים (כמו עצירות) וסיבות נוספות. בלשון התלמוד הם נקראים פיקעא, רוחשתא או תחתוניות.

על פי חז"ל יש לצור שרשרת משבעה גרגירים אדומים הנמצאים בחומרי סבון, ומפיסת בד שחתכו מהבגד כדי ליצור "בית צוואר". יש לכרוך על השרשרת שיער בהמה ולטבלם בשרף עץ לבן. לאחר מכן לשרוף את השרשרת באש ואת האפר להניח על פי הטבעת במקום הטחורים.

לא הצליח לכם? בדיוק חטפתם התקף טחורים ולא היו לכם את החומרים הנ"ל? להלן המלצות לשיטות נוספות:

לקחת גרעיני שיח הסנה ולהניח את סדק הגרעין מול סדק פצע הטחורים. אם הטחורים פנימיים יש לקחת חֵלֶב (שומן) של עז שלא ילדה, להמיסה באש ולהניח את שמן החֵלֶב על מקום הטחורים.

למי שחלב עיזים בתולות לא בהישג ידיו, ניתן לקחת שלושה עלי דלעת שהתייבשו בצל ולשרפם. את האפר יש להניח על מקום הטחורים. לחילופין, ניתן להניח תערובת של שמן זית בשעווה בבגד פשתן בעונת הקיץ ובחורף בבגדי צמר גפן. [עבודה זרה כח ע"ב].

ויש גם המלצות נוספות הכוללות צואת יונים עם שביבי כסף וכדומה [גיטין סט ע"א].. אבל קצרה היריעה מלתאר.

 

נראה שאבותנו סבלו מטחורים אם הם טרחו להמליץ כל כך הרבה המלצות. יש להניח שכוהני בית המקדש עמדו בראש הסובלים בגלל התזונה עתירת הבשרים שלהם (בשר הקורבנות). הטיפול בטחורים פשוטים כולל הימנעות מעצירות באמצעות תזונה נכונה, הרגלי התפנות סדירים ולעתים על ידי תרופות או צמחים לסיוע  . את שמן הזית מעדיפים להכניס דרך הפה מאשר דרך הצד השני, אם כי, יש להניח שכל חומר סיכוך (משמן זית ועד שומן עיזים) עשוי להקל על הכאבים ואי הנוחות. ברפואה הסינית הטחורים נגרמים בעיקר בשל סטגנציה המונעת פעילות סדירה של מערכת העיכול, או חסר צ´י המוביל לצניחת הוורידים.
חזרה לתוכן העניינים

 

 

הטענה: משמוש פי הטבעת מביא לכישוף שגורם לטחורים [גמרא, מסכת ברכות, דף סב, עמוד א].

 

לדעת חז"ל, אדם הרוצה להתרוקן וחש שיש לו עצירות, צריך למשמש (לחטט בעדינות) בפי הטבעת לפני שיושב לעשות צרכיו. אם התיישב קודם שמשמש את פי הטבעת, יבואו עליו כשפים הגורמים לטחורים.

 

 

כדי להינצל מכישוף הטחורים יש לאמור את המשפט הבא: לא לי לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא יצליח ולא יועיל מעשה הכישוף לא של מכשף ממין זכר ולא של מכשפה ממין נקבה". אם זה לא מצליח, מוטב להגיד זאת בארמית, שפת המקור.

 

לעתים, כשיש עצירות, כל פעולת הסחה עשויה להקל על ההתרוקנות. גם ציטוט משונה של גירוש כישופים. ולגבי המשמוש? גירוי עדין של פי הטבעת, דווקא בזמן הישיבה עצמה, עשוי להביא לפעילות מעיים. אבל ישנן שיטות עדיפות ונוחות בהרבה...
חזרה לתוכן העניינים

 

הטענה: צואת כלבים יכולה לרפא נזלת חריפה אך לגרום לניתוק איברים [גיטין סט ע"ב].

 

נזלת חריפה, הנקראת בלשון התלמוד ברסם הטרידה את אבותנו לא פחות מאיתנו. משום מה, טפטוף מים עם מלח לא הוזכר כטיפול שכיח לבעיה שכיחה זו. מספר שיטות הוצעו כדי לטפל בבעיה טורדנית זו. לרוב, כשיש יותר משיטה אחת נפוצה, סימן שאף אחת מהן לא ממש פותרת את הבעיה.

 

חז"ל המליצו על מספר שיטות. למשל: לערבב אמוניה, חלבנה שהוא צמח ה Ferula Galbaniflua המשמש גם לבעיות ברונכיטיס ודרכי נשימה אחרות, כף דבש וכוס יין.

אפשרות אחרת כללה המלצה לטפטוף חלב מעז לבנה על גבי שלושה קלחים של כרוב בתוך דלי. לבשל אותם תוך בחישה עם עץ ששמו מרמהין (הכוונה, כנראה לצמח המרווה) ולשתות.

האפשרות המרתקת במיוחד היא לאכול תערובת של צואת כלב לבן עם צרי (שרף של עץ). עם זאת, במסכת גיטין מסייגים את הכתוב ואומרים שיש למעט ולהיזהר בכך, משום שצואת כלבים עלולה לנתק את האיברים...

 

מעניין. לא הייתי ממליץ על שילוב אמוניה בטיפול פנימי אבל נראה לי כי לצמח חלבנה שהוצע על ידי חכמנו, יש תכונות יעילות בריפוי מחלות דרכי נשימה עליונות. השימוש בעלי כרוב עם מרווה עשוי להקל אף הוא. לגבי צואת כלבים, לא מומלץ, ובלי קשר לתכונות הריפוי שלה (אם יש או אין), היא עלולה להוביל לזיהום מעיים רציני.

נקודה מעניינת שמלווה את ההמלצות לעיל היא שבהמלצות רבות הומלץ להשתמש במשהו לבן: חלב עז, כרוב, צואת כלב לבן... הצבע הלבן, נחשב, על פי הרפואה הסינית לכזה שמוביל אל הריאות. אז, כל מי שמסתייג מטיפות אף שעובדות מהר וביעילות, יכול לאמץ כמה מן השיטות לעיל ובהצלחה.
חזרה לתוכן העניינים

 

 

 

הטענה: ניתן לרפא טחול מוגדל על ידי גופת מת [מסכת גיטין, דף סט, עמוד ב].

 

הגדלה של הטחול הנקראת לטחלא בלשון התלמוד, מתרחשת במחלות שונות כמו מחלות מטפילים כמו מלריה, בילהרציה (סכיסטוסומה) ובהפרעות אחרות כמו זיהומים; מחלות בדם (סוגי אנמיה) או סרטן (הודצ´קין). אבותנו האמינו שהטחול מתנפח ויש לייבש אותו.

 

ההמלצות לריפוי טחול מוגדל (לא משנה אם זה מטפילים או ממחלות דם כרוניות) מכוונות לייבוש הטחול. ושיטות יש למכביר. למשל (שיטה שלא מתאימה לכוהנים): יש למצוא גופת אדם שמת ביום שבת ולהניח את ידי המת על גוף החולה כנגד הטחול ויאמר: "כשם שידי המת יבשים כך ייבש הטחול של פלוני בן פלוני".

מאחר שלא תמיד קל למצוא גופת יהודי כשר שנפטר בשבת, אפשר לנקוט באפשרות מלבבת אחרת: לוקחים טחול של עז שעדיין לא הרתה, להניחה בתנור ולאמור: כשם שטחול זה מתייבש יתייבש גם טחול של פלוני בן פלוני" (כאן יש לאמור את שמו של החולה). אפשר גם לייבש את הטחול בקיר חדש בין שורות הלבנים ולאמר את הנוסח לעיל.

דרך לא כשרה במיוחד ממליצה על ייבוש בצל של שבע עלוקות ולשתות אותן עם יין למשך 2-4 ימים.

ואם כל זה לא עזר? הנה המלצה נוספת: יש לצלות דג בבית נפח ולאכול את הדג יחד עם מי הנפח (המים שמצנן הנפח את הברזל החם). הטענה ליעילות שיטה זו במעשה שהיה בעז שנהגה לשתות ממי הנפח ושכששחטו אותה היא נמצאה ללא טחול...

ההמלצה שהכי חביבה עלי היא לשתות יין משובח. אבל לא נראה שזה עשוי להציל את הטחול, אולי רק לזרז בעיות...

 

טחול מוגדל הוא סימן למחלה. הטיפול לא צריך להיות בטחול אלא בשורש המחלה. אמנם, על פי הרפואה הסינית, אכילת טחול מחזקת טחול, אבל בפירוש לא מקטינה אותו. שתיית מים שהנפח צינן בהם את הברזל עשויה לתרום לרמת הברזל ולצמצם אנמיה, בעיקר אם המים נצרכו יחד דג שטוגן על מחבת ברזל. אלא שטיפול באנמיה על רקע חסר ברזל לא אמורה להקטין טחול מוגדל ובוודאי לא להעלים אותו.
חזרה לתוכן העניינים

 

הטענה: שנאת חינם בין הבריות יכולה לגרום לצהבת [ברכות כה ע"א].

 

מחלת הצהבת - Jaundice בלשון התלמוד נקראת ירקון. צהבת אינה מחלה אלא סימפטום הנובע משקיעת בילירובין שהוא תוצר פירוק טבעי של המוגלובין. הצהבת יכולה לרמז על פירוק דם מזורז (המוליזה), חסימות כבד ומרה, תגובה לתרופות, מחלות זיהומיות בכבד ועוד.  על פי חכמנו, לא רק שנאת חינם גורמת למחלה אלא גם הרגלי שתן לא תקינים. למשל: כאשר אדם משתין ומחזיר את השתן באמצע הטלת מי הרגליים [ברכות כה ע"א] או כאשר אדם מתאפק ומשהה את השתן בגופו [בכורות מד ע"ב].

 

מספר שיטות מעניינות: לאכול בשר חמור [יומא פד ע"א]. מי שלא ממש רוצה לאכול חמורים יכול להסתפק בשתיית שתן של חמור [בכורות ז´ ע"ב]. שיטה יותר מלבבת כוללת טחינה של כרכום וקומוס (סוג של דיו בתקופת התלמוד) וערבובם ביין. את התערובת יש לשתות אם כי היא עלולה לגרום לעקרות [שבת קי´ ע"א].

 

בעדות החרדיות התפתחה שיטה של העברת יונה על גבי גוף החולה, באיזור הטבור והיונה שואבת את הצהבת החוצה. על פי ספר המנהגים, הטבור שלנו לא נאטם לגמרי, וניתן לרפא צהבת נגיפית סוג B על ידי הצמדת יונה זכר לטבור של חולה זכר ויונה נקבה לטבור של חולה נקבה. לטענת המאמינים, היונה "שואבת" את המחלה ומקצרת אותה לכדי שלושה ימים. [מבוסס על פי ספר המנהגים, עמ´ תקע´´ד]

 

צהבת היא סימפטום ולכן יש לרפא את שורש המחלה ולא את הצבע של האדם. הריפוי יכול לדרוש, במקרים מסוימים, טיפול תרופתי או התערבות ניתוחית (במקרה של חסימה). קיימות מחלות ויראליות (כמו הפטיטיס A) החולפות מעצמן לאחר זמן מה, כך שבמקרים אילו, זמן מה אחרי הנחת יונים או שתיית כל מה שיעלה על דעתכם, המחלה תחלוף. צמחי מרפא ותזונה עשויים להקל ואף לקצר את המחלה ובמחלות צהבת מסוגים אחרים, לזרז החלמה או לשפר מצב.

לגבי שיטת היונים, היא אכן עשתה רעש גדול בשעתו (1982) אבל כמו שעלתה כך היא התפוגגה על רקע חוסר הוכחות מדעיות. לגבי אכילת בשר חמור או שתייה של השתן שלו, לא נראה שיש בזה נזק (חוץ מלחמור עצמו) אבל גם לא הייתי בונה על תועלת.
חזרה לתוכן העניינים

 

 

 

הטענה: לחשים מרפאים דימום מן האף [מסכת גיטין, דף סט, עמוד א].

 

דימום מן האף, אפיסטקסיס, נקרא בלשון התלמוד: דמא דאתי מנחירא. התופעה יכולה להיגרם מלחץ דם גבוה, שבירות של נימי דם, יובש, אולם הסיבה השכיחה ביותר היא טראומה על רקע חיטוט קדחני באף.

 

קיימות שיטות מגוונות לטיפול בדימום מן האף. בכל השיטות רצוי להכינם מראש לעת צרה. למשל: יש לחזר אחרי אדם שהוא ממשפחת הכהונה אך שמו לוי ולבקש שיכתוב עבור המדמם את שמו במהופך: יול. אם לא מוצאים אדם כזה, יש לבקש מכל אדם שפוגשים בדרך שיכתוב לו במהופך את הלחש הבא: "אנא פפי שילא בר סומקי". או שיכתוב את הלחש: "טעם דלי במי כסף טעם דלי במי פגם".

אפשרויות יותר חודרניות: דחיפת פתילה מצמר לנחיר המדמם, לאחר שהפתילה נטבלה בחומץ ובאפר שהוכן מקליית שורש אספסת עם חבל מיטה ישן, נייר, כורכום והחלק האדום של הלולב. 

מי שהלולב לא בידיו באותו רגע, יכול להכין שתי פתילות צמר ולטובלן בטיט. חשוב להקפיד שהטיט ילקח מנהר שזורם ממזרח למערב. חובה לקחת את הטיט עם יד ימין ולהניחו תחת רגל שמאל. את הפתילה לדחוף לנחיריים המדממים ולקוות לטוב.

והנה אפשרות מרעננת לקיץ: לשבת תחת מרזב (אפשר של מזגן?) ושאנשים אחרים ישפכו עליו מים ויאמרו: "כפי שפסקו מים אלו כך יפסק הדם של פלוני בן פלוני" [גיטין סט ע"א].

 

את הדימום נעצור על ידי הטיית הראש לפנים ולחיצה הגונה על שני צידי האף. יש להמתין עד לעצירה מוחלטת. דחיפת פתילות יכולה לעזור במקרים יותר עקשניים. אין לי מושג אם האפר תורם במשהו אך יש הטוענים שכל אפר מסייע בעצירת דימומים. החומץ, ייתכן שמכווץ כלי דם זעירים ומכאן העניין.

שפיכת מים לא ממש עוצרת דימום אך אם המים קרים במיוחד, ייתכן שיש להם אפקט מכווץ. גם הנחת קרח (עטוף במגבת) עשויה להקל על דימום שנוצר מטראומה חיצונית.

את הלחשים אפשר לנסות במקביל אולם אין מחקר שתומך בשיטה זו... על דחיפת טין לאף לא הייתי ממליץ.

בכל מקרה, אם הדימום נשנה לעתים קרובות, חשוב לפנות לרופא אף אוזן גרון שיבדוק למה האדם ממשיך לדמם.

למידע נוסף על עזרה ראשונה במצבי חירום  

הטענה: לחשים מחלצים עצם שנתקעה בגרון [מסכת שבת, דף סז´ עמוד א].

 

עצם, או כל גוף זר, שנתקעו בקנה הנשימה, עלול להוביל לחנק. סיבות החנק השכיחות בילדים כוללות בוטנים, חלקי נקניקיות או גולות, למשל. יש להבדיל בין בליעת חפץ דרך הוושט לבין חסימת דרכי נשימה עליונות על רקע שאיפת גוף זר שגדול מקנה הנשימה.

 

חז"ל ממליצים להניח את ראש הנחנק עצם מהמין שנתקע בגרונו ולאמר: "חד חד נחית בלע", ואז לאמר שוב את המשפט בהיפוך: "בלע נחית חד חד". גרסה אחרת (שאפשר לנסות אם הקודמת לא הצליחה) לאמר: "ננעצת כמחט, ננעלת כתריס, רד רד"

 

חסימת דרכי נשימה עליונות היא עניין מסוכן שיכול להוביל לחנק. הטיפול כולל סילוק החפץ הזר, במידה והוא בולט החוצה, על ידי משיכתו. אם החפץ אינו בולט, יש לעודד את המטופל להשתעל על ידי טפיחות על הגב כשהוא רכון קדימה ואם גם זה לא עובד, מומלץ לנקוט בפעולת היימליך. הסבר פשוט על השיטה נמצא במצגת כיצד להציל חיים. 
חזרה לתוכן העניינים

 

 

 

הטענה: נחש שכועס רודף אחרי אנשים על פי ריחם [מסכת שבת, דף קט, עמוד ב].

 

בימי קדם, אנשים נהגו ללכת יחפים או עם סנדלים לא מגינות. גם אזורי הטבע היו גדולים יותר ולכן נשיכת נחש הייתה מסתיימת, לא פעם, ברע. המקורות מתארים את הנחש כחיה דמונית שיש להשמידה: "הטוב בנחשים- רצוץ את ראשו" אולם אנו יודעים שחשיבותו לטבע גדולה.

לנחש חוש ראיה לא מפותח אולם חוש הריח שלו מצוין. למרות שאין לו אף בולט הוא מריח היטב דרך לשונו המפוצלת. הלשון קולטת מולקולות ריח זעירות ומעבירה אותן לתוך נקבים הנמצאים בתקרת הפה, שם מתבצעת פעולת ההרחה.

נחש אינו רודף אחר אנשים ולא רואה בהם טרף. הוא יכיש כאשר הוא מרגיש מאוים ורוצה להתגונן. אבל החרדה הקיומית מנחשים, גרמה בימי אבותנו לאמונה שהוא יכול לעקוב אחרינו מתוך מטרה להכיש, אותנו ורק אותנו.

 

אז אם בכל זאת נראה לך שנחש עוקב אחריכם, חז"ל ממליצים: היות והנחש מריח את צעדיו של האיש ינסה אותו אדם לרכב על איש אחר לאורך כמה מטרים כדי שלא יריח את עקבותיו. אפשרות אחרת: לברוח מעבר לנהר או תעלה, כך שהנחש לא יוכל לחצות את המים.

ומה לעשות בלילה? מומלץ לשון תחת כיפת השמיים ולא תחת עץ, כדי שהנחש לא יגיע אליו מלמעלה. המהדרים מוזמנים להניח ארבע חביות מים מתחת לרגלי המיטה כך שהנחש לא יוכל לעלות למיטה. ניתן לקשור ארבעה חתולים לכל פינת מיטה ולפזר סביבם ענפים, כך שאם הנחש מגיע הם שומעים את רעש העלים, תוקפים ואוכלים אותו.

 

לא צריך להגיב על כל שטות. ראיתם נחש? אל תתגרו בו ותתרחקו בזהירות. זה צריך להספיק.

הטענה: עובר אתון מציל מהכשת נחש [מסכת שבת, דף קט, עמוד ב].

 

עקיצת נחש עלולה לגרום להרס דם, פגיעה בעצבים ובשרירים ופגיעה בקרישת הדם. לעתים הפגיעה מסתיימת במוות.

 

יש לקחת עובר אתון לבנה ולהניח על גוף הנפגע. האתון (האם שהפילה) צריכה להיות בריאה ללא מחלות ומומים בלשונם: שלא נמצאה טרפה.  מקור אחר ממליץ על "יקח יתוש שחור ויתוש לבן יבשלם היטב וימרח על מקום ההכשה". [מסכת שבת, דף עז, עמוד ב].

יצוין כי בתורה מתוארת מגפת נחשים שמשתלחת בדור יציאת מצרים. משה לוקח נחש נחושת ומרפא את ההמונים. למרבית הצער, באחת ההתלקחויות הדתיות שלנו בעבר, השמיד מלך יהודה את נחש הנחושת בטענה שזה גורם לעבודה זרה והטיפול המדהים הזה נכחד ללא שוב.

דאגה נוספת שמביאים חז"ל היא האפשרות שהנחש הטיל את ארסו בתוך מקורות המים לשתיה. יש להשמר מפני שתיית מים אילו המכונים "מים גלויים" [מסכת שבת, דף קט, עמוד ב]. ואם בכל זאת שתינו וניזוקנו? כאן התרופות מרובות ומגוונות. למשל, אפשר לשלוק חמישה ורדים בחמש כוסות שיכר עד שיתאדה ויכיל כוס אחת בלבד. אפשרות נוספות: לשתות כוס חלב מעז לבנה. או לקחת אתרוג מתוק (יש כזה?), לצוק לתוכו דבש ולצלות אותו על גחלים ולאכול. גם שתיית שתן של תינוק בן 40 יום עשויה להואיל.

 

הכשת נחש היא עניין שעדיף להשאיר לרופאים ולא לאתונות. בכל מקרה של פגיעה, יש להשכיב את המטופל, להרגיע אותו על מנת להאט את קצב זרימת הדם והתפשטות הארס בגופו, לקבע את המקום ולהחיש עזרה במהירות האפשרית. זיהוי הנחש חשוב, אולם אין לנסות לצוד אותו משום שהוא עלול להכיש בשנית.

מידע חשוב לגבי הצלת נפגעים מהכשת נחש   
חזרה לתוכן העניינים

 

 

 

הטענה: לחשים הכתובים על עור צבוע מצילים מכלבת [מסכת יומא, דף פד, עמוד א].

 

כלבת היא מחלה המועברת על ידי נגיף מרוק של בעל חיים החולה במחלה עצמה. הנגיף מטפס במעלה מערכת העצבים עד למוח ושם גורם למוות ביסורים. בזכות פסטר, נמצא התרכיב נגד הכלבת שאותו יש לתת מרגע שזוהתה נשיכה או לקוק של בעל חיים חולה. חשוב לציין שנשיכת בעלי חיים עלולה להעביר מחלות ללא קשר לכלבת.

 

יש לקחת עור של צבוע זכר ולכתוב עליו: "אני פלוני בן פלוני כותב על עור צבוע זכר: "כנתי כנתי קלירוס". ויש אומרים שיכתוב: "קנדי קנדי קלורוס יה יה יהוה צבאות אמן אמן סלה". לאחר הכתיבה צריך להסיר את הבגדים ולקבור אותם בבית קברות. לאחר 12 חודשים יש להוציא את הבגדים, לשרפם ולפזר את האפר בצומת דרכים. במשך 12 החודשים, שבגדיו היו קבורים, צריך לשתות מים רק מכוס נחושת, שאם לא ינהג כך עלול לראות שד בכוס שיסכן אותו.

למי שאין סבלנות, ניתן לאכול את סרעפת הכלב הנגוע בכלבת.

 

מדובר במחלה שממיתה 100% מהנפגעים, אלא אם בוצע חיסון. החיסון ינתן בכל מקרה של חשד ויכול למנוע את המחלה באופן מלא. מאחר שבכל ההיסטוריה הרפואית, מתועד רק מקרה אחד ששרד לאחר כלבת (וגם זה עם נזקים עצביים) הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה.

עם החשיפה, יש לשטוף במהירות את מקום הפגיעה במים וסבון. פעולה זו לא רק מצמצמת סיכון לחדירת הוירוסים אלא גם מונעת מחלות נוספות. פניה לגורם רפואי ומעקב אחר הגורם הפוגע תמנע כל סיכון.

 חזרה לתוכן העניינים

 

 

הטענה: פעולת עיסוי ולחשים מפיגים שכרות [מסכת שבת, דף סו, עמוד ב].

 

שכרות היא תופעה המוכרת עוד מימי אבותנו. מעניין מה שעשה חם לנוח ולא פחות, מה שעשו בנותיו של לוט לאביהן. היום, הסיכונים הם אחרים ומתבטאים באלימות ובנהיגה מסוכנת.

 

אפשר לעסות את כפות ידיו ורגליו של השיכור בשמן זית ומלח. בו זמנית, על המעסה לאמור: "כשם ששמן הזית הולך ונעשה צלול כך גם יין הנמצא בגוף פלוני בן פלונית יפוג".

ודרך נוספת (פחות כיפית מעיסוי): להשרות מגופת (פקק) חבית במים ולאמר: "כשם שמגופת החבית הולכת ונעשית צלולה מחמת המים כך גם יין הנמצא בגוף פלוני בן פלונית יפוג".

 

אל תשתו ואם שותים לא נוהגים. לרפואה הסינית יש המלצה על כמה נקודות דיקור ( כמו GV-26). אפשר לנסות. ייתכן שזה יגביר את הריכוז אבל לא בהכרח יפנה את האלכוהול מהר יותר, לכן, בכל מקרה, אין לנהוג במצבים אילו.
חזרה לתוכן העניינים