לדון חואן
לקרלוס קסטנדה“נבל-ברוח”, כך קראו לאותו אינדיאני.
הוא גר בערבות האינסופיות, היכן שהעשב היה מצמח, ומצהיב בקיץ.
היכן שהעדרי הבופלו היו רועים ונודדים, ועמם עדרים של פראים.
היכן שהקונדור האצילי היה דואה וגומא מרחקים, פורס כנפיו, ממריא במלוא הדרו, ומשקיף על היופי המופלא וההרמוניה המושלמת בה חיו כל הברואים.
נבל-ברוח אהב את הערבות האינסופיות, הוא ידע כי בערבות גרים האלים. אלי הרוח, הגשם והשמש המפקחים בכוח אהבתם על הדבר שחוצה כל הגדרה ותיאור, החיים.
האוהל היה פשוט, אבל עומד איתן ברוח הערבה, האוכל היה פשוט, מה שנמצא או ניצוד.
בלילות היה יוצא נבל-ברוח לעוף, חסר משקל, מעבר לממדי החלל והזמן.
הוא חש את עקמומיות המרחב שיוצרת השמש, את הפוטון הזעיר הפוגע בעורו, ידע על החלקיקים, ואף ידע כי על מנת להישאר יציב בתנועתו, החלקיק מסתובב סביב צירו.
“שמורת האינדיאנים של ילוסטון פארק”, שלט מאיר עיניים זה צד מיד את עיני הנופשים.
“מה, באמת נראה אינדיאנים, אמא?”
“כן בן, אינדיאנים אמיתיים”
“איזה כיף, זה יותר נחמד מללכת לספארי!”
פרופסור בריאן ומשפחתו החליטו לצאת לחופשתם השנתית. קשה לצאת לחופשה, יש כל כך הרבה עבודה באוניברסיטה!
פרופסור בריאן התמחה בפיזיקה של החלקיקים. משחר ילדותו התעניין בחלקיקים המסתוריים, ושקד עד אינקץ על לימודיו. כיום הוא חוקר בכיר, הוא מפרסם מאמרים וזוכה לתשואות והוקרה. אבל לפעמים חשקה נפשו לצאת אל המרחבים האינסופיים, לחוות את אור השמש, להתבונן על העדרים, ולשאוף אוויר נקי.
נבל-ברוח נולד בשמורה. לא כל כך היה אכפת לו שמגדירים אותו כ ´בעל חיים מוגן´, משום שממשלת ארצות הברית מנסה קצת לשמר את המסורת הענקית של אבותיו.
סבו זאב הערבות לימד אותו הכל.
“יום יבוא בו תוכל לעוף”, לחש לו בערב של התבוננות בכוכבים.
“לעוף גבוה ומהר מהציפור עם הנוצות המוזהבות”.
נבל-ברוח נפנף בידיו, כשהוא רץ וחוצה את הערבה האינסופית.
“אבל סבא, אני לא מצליח לעוף, ובכלל אין לי נוצות.”
“מעוף מגיע משלמות, יום יבוא בו תלמד זאת.”
סבא ידע הכל, הוא למד זאת ממשפחת זאבי הערבות.
הוא למד על מסעות מחוץ לגוף, על שדות אנרגיה הנראים כחוטים של אור, על ה “אני”, על התחברות.
פרופסור בריאן ומשפחתו נכנסו לשמורה. “המחיר הוא 10 דולר”, אמר השומר.
“...ואם אני אצליח להסיט את אלומת הפוטונים, ועל ידי שחיקה אני אצליח לפצל את הפוטון לשניים, כפי שאפשר לקבל ממשואות השימור...”
“אדוני, המחיר הוא 10 דולר.”
“אה כן, סליחה...” אמר בריאן תוך כדי התעוררות ממחשבותיו, “הייתי עסוק במחשבות. אני פיסיקאי, אתה מבין…”
“כן, אני מבין. אתם הפיזיקאים, חושבים יותר מדי.”, אמר השומר.
“מישהו צריך לעשות את זה, לא?”, אמר בריאן.
“לפי דעתי היקום איננו זקוק להוכחה, ההבנה מתרחשת על ידי חוויה ישירה. לך ושאל את האינדיאנים, הם מבינים בזה. 10 דולר בבקשה.”
בריאן שילם, “ביקור נעים, מקווה שתלמד משהו”, אמר השומר.
“תודה, יום טוב.”, אמר בריאן, ונכנס לשמורה.
שקט אינסופי בתוככי הכלום.
נבל-ברוח ישוב על גבעה המהווה מפגש של רוחות.
סבא לימד אותו על הגבעה, המקום שבו הזאבים היו נפגשים בלילה.
שם הוא למד מהם על מסעות מחוץ לגוף, בזמן השינה.
“האמת מתדפקת על דלתך בריק מוחלט”, כך למד נבל-ברוח.
ההשראה נובעת, כמו מעיין של מי החיים, מתוך הריק.
כשהשמש נוגעת את ההרים, וצובעת את השמיים בצבעים מרהיבים, שלא יכנסו לאף תמונה, ולא יתוארו על ידי אף מילה.
כשחיות היום מפנות את מקומן לחיות הלילה, באותו רגע קסום בו היום והלילה נפגשים, ומתמזגים, הולך נבל-ברוח לגבעת הרוחות.
שם הוא למד.
לימוד מתחיל מהתבוננות.
נבל-ברוח יושב ומתבונן בטבע, הרוח יוצרת שבילים לא נראים בערבה האינסופית. עיט סלעים נושא טרף אל גוזליו המוסתרים בסלע. הנהר זורם וחותך את הסלעים.
הטבע לעולם לא נשאר אותו הדבר, כך למד נבל-ברוח. הוא משתנה, הוא נולד ומת בכל רגע שעובר.
נבל-ברוח ממשיך ומתבונן, פנימה.
עיניו נעצמות, גבו זקוף, נשימתו נעשית איטית, שריריו אט אט מתרפים.
נתיבי האנרגיה הקסומים נפתחים.
הוא אוהב את עצמו, נבל-ברוח, מעולם לא התבונן בעצמו מול ראי חיצוני. הוא יודע כי יכיר את עצמו האמיתי דרך התנסות פנימית.
וכך, כשהשמש נוגעת את ההרים, יושב נבל-ברוח כל ערב, ולמד.
“בריאן, הזהר!”, זעקה אשתו של בריאן, סיליקונה.
העיקול הפך לחד, ובריאן העסוק בשחיקת הפוטון בפיזיקה קוואנטית, שכח לרגע את הפיזיקה הניוטונית.
“כנראה שזהו הכוח הצנטריפוגלי הידוע”, חשב בריאן לעצמו בעוד מכוניתו נותקה מהקרקע, ונסעה על גלגל אחד.
“על פי הנוסחה, אנו אמורים לעוף ולהתגלגל במורד”, המשיך לתהות על טיב הדברים ועל הרעש המוזר שיצא מגרון אשתו ובנו.
“העולם ההפוך”, כך קרא בריאן לתיאוריה החדשה שהמציא בעודו ישוב הפוך על מושב המכונית המעוכה.
“יש סיכוי למאמר!”, התרגש ושכח שעם שחרור חגורת הבטיחות, הוא ייפול וידפוק ת´ראש.
כולם יצאו בריאים ושלמים. הוא, אשתו סיליקונה ובנו הקטן אינטל.
“האינדיאנים הדפוקים האלה, חבל שלא החזירו אותם להודו!”, התלוננה סיליקונה, תוך כדי בדיקת שלמות גופה.
אינטל בכה: “המחשב הנייד שלי נשבר!”
ובריאן המציא תיאוריות.
נבל-ברוח שמע את רעש המכונית המתהפכת, הוא לא אוהב הפרעות בשעה של חיבור עצמי.
הוא הגיע להכרה חדשה, סבא הדריך אותו בהתבוננות בשעת ישיבה על הגבעה.
נבל-ברוח ירד מהגבעה והמשיך לעבר המכונית ההרוסה.
“יה אבא, תראה, אינדיאני אמיתי!” זעק אינטל, נפעם.
לבריאן לא היה כוח לפגוש עוד יליד, “אין לי על מה לדבר איתו, הוא בור שלא מבין שום דבר”, כך חשב.
נבל-ברוח לא שנא את העולם המערבי, הוא לא שנא דבר מימיו, מושגי חייו היו בורות וחוכמה, “דעת” כפי שנקראה על ידי סבו.
פרופסור בריאן, אשתו סיליקונה, ובנם אינטל הובלו אחר כבוד לאוהל.
“אני חוקר של מכניקת הקוונטים, בוודאי שמעת”, אמר בריאן תוך גריסת רגל עוף מפוחמת.
נבל-ברוח ישוב בשלווה, “אני חוקר של החיים.”
בריאן חש צורך להרגיש עליון, הוא, כמו הרבה בני אדם, אהב להיות בעמדת שליטה.
“המרחב העקום הוא הגורם לכוח הכבידה על פי היחסות הכללית”, כך אמר בריאן, והתחיל להסביר על תורת היחסות.
הוא דיבר ודיבר, ונבל-ברוח התבונן בו והקשיב.
“.. וזה היקום, נכון שזה מדהים, איך שגילינו את כל זה?”
“ומה שמפליא מכל הוא שהכל החל במפץ הגדול.”
נבל-ברוח עצם את עיניו באיטיות. “אני יודע”, לחש.
“אתה יודע, הא, איפה למדת? בבית ספר לרועים?”
“למדתי מהתבוננות והקשבה, וגם מחסכון באנרגיה.”
“אם כן, מהו עקרון אי הוודאות במכניקת קוונטים?”, שאל פרופסור בריאן.
“לחלקיק יש מודעות.”, השיב נבל-ברוח.
“אתה טועה. עקרון אי הוודאות אומר שיש צמד של תכונות, לדוגמה תנע, אנרגיה וכולי, שמכפלת הטעויות במדידתן הינה גודל סופי.”
“הרשה לי להסביר לך בדרך זו”, אמר נבל-ברוח, “כך כסא, שים אותו בחדר, תעזוב ותחזור אחרי מספר דקות. הכסא יישאר באותו המקום, לא כן?”
“אך אם תיקח ילד, תשים אותו בחדר, ותחזור אחרי מספר דקות, לא תוכל לדעת היכן הילד יהיה.”
“לא תוכל לדעת מכוון שהילד הוא החיים עצמם, הבאים לידי ביטוי, והחיים הם אנרגיה מודעת.”
“כך גם עם החלקיקים, לחלקיקים יש מודעות, החוצה את החלל והזמן”
בריאן שאל: “אתה יודע אם כך, איך התהווה היקום?”
נבל-ברוח ענה:
“בתוכי נמצאת הידיעה המוחלטת, אין דבר שהוא נסתר ממני. מאחר ואני לא מבזבז את האנרגיה שלי על קונפליקט פנימי, אני יכול לתפוש ולהבין את התופעות העמוקות ביותר בחיים.”
“בראשית הווה אור.
“האור היה מודע. האור התקיים באותו רטט אנרגטי גבוה שאפשר לכנותו אהבה.”
“האור הוא כוח בריאה, תבונה עדינה, ואהבה טהורה.”
“אור זה מודע לעצמותו באופן מוחלט. הוא יכול ללבוש איזו צורה שיחפוץ.”
“באותו הזמן לא היה זמן, היה קיים אך ורק ההווה הנצחי שבו האור היה מודע לעצמו.”
“מי אני?” שאל האור, “מי אני?” ולא הייתה לו תשובה.
“אני הכל” הבין האור, “אין דבר שאני לא.”
“האם אני אהבה? אני מרגיש כך, מרגיש שאני אהבה, אני מרגיש שאני שמחה, אני יודע זאת. אך איך אדע את עצמי דרך חוויה?”
אז הבין האור, “אני הכל, אני המוחלט, עלי להסתכל על עצמי מבחוץ.”
המחשבה הכבירה הזו הדהדה בתודעתו: “עליי להסתכל על עצמי מבחוץ!”
“אך איך אעשה זאת? אני הכל, איך אסתכל על עצמי מבחוץ?”
והתשובה הייתה מדהימה כל כך ומשמחת כל כך עד שהאור התפוצץ משמחה, והתנפץ לאינסוף חלקים.
במעשה הכביר של התפוצצות לאינסוף חלקים, יצר מעולם של “מוחלטות”, עולם “יחסיות” שבו כל חלק מהשלם מביט בחלקים האחרים.
כך נוצר היקום הפיזי, באותו “מפץ גדול”, או “המתנה שנתתי לעצמי, כדי שאוכל להכיר את עצמי בדרך של התנסות” (כפי שהאור כינה זאת), יצר מעצמו אותו מוחלט, או “האור הראשוני”, אינסוף צורות שונות בעלות רטטים אנרגטיים שונים.
לא רק העולם הפיזי נוצר כך. גם העולם המטאפיזי. האור התפוצץ לאינסוף ניצוצות, שנקראים עצמי.
אם היית לוקח הולוגרמה, ושובר אותה, היית רואה כי בכל אחד מחלקיה מופיע השלם.
כך גם העצמי, מכיל את חכמת השלם בתוכו.
העצמי עורג להכיר את עצמו בדרך של התנסות, אך בעולם המוחלט הוא הכל, כיצד יוכל להתנסות בעצמו, אם כן?
אז באה ההבנה, אז נולדה התובנה המופלאה, אז נולדו החיים.
החיים הם הדרך בה מכיר השלם את עצמו, מכוון שהחיים היא אותה נקודת ייחוס חיצונית, בה הניצוץ מגדיר את עצמו ומתנסה בעצמו יחסית למשהו שהוא לא.
הרעיון הוא שאותו ניצוץ, אותו חלק של האור הראשוני, לובש גוף פיזי ומגיע אל העולם של היחסיות.
אך אנו לא זוכרים זאת.
איננו זוכרים כי באנו כאור נצחי, אנו בני חלוף, כך אנו חושבים.
זכור, כי אין דבר ביקום ללא סיבה, אין דבר שמתרחש ביקום ללא סיבה.
השכחה הכרחית, מכוון שעל החיים היה להתנתק מהשלם על מנת שהעצמי יוכל לתפוס ולהעריך את מי שהוא באמת. וכך קיבלנו “בחירה חופשית”, בה יכולים אנו להתנסות בכל דבר שנבחר.
אנחנו לא חווים את עצמנו כ “הכל”, שכחנו כי אנחנו הכל, וכך יצאנו למסע החיים המופלא, בו אנו מכירים מי אנחנו באמת דרך יחסיות.
החוויה המופלאה בחיים נקראת “הזכרות” או “מודעות על”, זוהי חוויה שבה העצמי נזכר וחווה את עצמו כ “הכל” בעודו בגוף. זוהי חוויה של הארה.
אין דומה לה, אין דבר שישתווה לחוויה זו, זוהי חוויה מופלאה ומדהימה, שמהווה את פסגת הפסגות של התודעה.
החיים הם פעימה, כל היקום נע במחזורים, עונות השנה, לידה ומוות, התפוצצויות של כוכבים, לידתו ומותו של היקום, ולידתו מחדש.
וכך, אנו נעים מחיים לחיים, ומתנסים ומתפתחים.”
“תיאוריה מאוד מעניינת, אבל אין לה אסמכתא מדעית”, אמר בריאן.
“בכל מקרה אני לא חווה אותה”, הוסיף.
“ראה,” אמר נבל-ברוח, “אין לך את האנרגיה הדרושה על מנת לראות. כך אנו קוראים לזה, לראות.”
“אתה לא רואה דבר, אתה נמצא בתוך מחשבותיך, אך ההבנה נמצאת מעבר למחשבות.”
“אנו מבזבזים המון אנרגיה. אנו מבזבזים אותה על המתח בשרירים, על השטף הבלתי פוסק של המחשבות, על קשרים עם אנשים שלא מתאימים לנו.”
“מהו הזמן הגדול ביותר בו היית ער פיזית, מבלי שמחשבה עברה במוחך?”
“אולי שנייה”, אמר בריאן
“דע כי אינך יכול לתפוש את המציאות בצורה ישירה, עקב בזבוז אנרגיה זה, אתה יודע מדוע אתה חושב כל הזמן?”, שאל נבל-ברוח.
“לא יודע, זה פשוט קורה”, אמר בריאן.
“בשביל זה יש להתבונן. התבוננות היא הכלי שבו אתה נעזר על מנת להבין. נקרא לזה מודעות, אתה יודע מהי מודעות?”
“כן, שמעתי פעם על חלקיקים תאומים שיודעים כל הזמן זה על זה, זה מדהים, עדיין אין לנו הסברים על כך, אבל זה קורה, מעבר לזמן ולמרחב.”
“יפה”, אמר נבל-ברוח, “זה בדיוק כך – נקרא לזה לדעת –להבחין שזה קורה.”
“אתן לך דוגמה- אתה משוחח עם חבר, כמה פעמים ראית שהוא מדבר, ואילו אתה מכין את התשובה כבר בראש?”
“לא שמתי לב לזה, אבל אתה צודק!”, אמר בריאן.
“אבותיי הקדמונים הגדירו זאת ´חשיבות עצמית´. בזבוז האנרגיה הגדול ביותר הוא אישוש החשיבות העצמית, והשני הוא קונפליקטים. סיים עם אלה, ופתאום תחווה מציאות שונה לחלוטין.”
“זה לא כל כך פשוט”, אמר נבל-ברוח, “עליך להתבונן בקפידה, ולא לתת למקרה לשלוט בך. אבל זה יבוא, אם תבחר בכך.”
“דברת על קונפליקטים, אתה יכול להוסיף?”, שאל בריאן.
“אתה נוצרי, נכון?”
“נכון, אמת, אני מאמין בבנו היחיד של אלוהים.”
“אם אתה חושב מחשבה רעה נגיד ´איזה מניאק´, או ´אלוהים שונא אותי´ , וכולי, מה אתה עושה?”
“אני מרגיש אשמה ונלחם בה.”, אמר בריאן.
“אתה מבין שכך אתה מבזבז אנרגיה. כל מלחמה, כל הדחקה, מבזבזות אנרגיה. וזה קורה כשאתה מחולק בין ´מה שיש´ ו ´מה שצריך להיות´. “
“אינני מבין”, אמר בריאן.
“הבט, עבורי קיים רק ´מה שיש´, אני מקבל ואוהב באופן מוחלט את כל מה שקורה לי, זה נובע מהאהבה שלי ל-עצמי, ומהידיעה כי כל מה שקורה הוא מושלם. דע תמיד כי זה שמושלם הוא זה אשר קורה.”
“ ´מה שצריך להיות´ הוא משהו שספגת מהסביבה שלך, הוא בדרך כלל לא אמת שהגעת אליה מהתנסות, הוא התניה שספגת, ובה אתה נלחם.”
“אל תלחם, תן לדברים לשטוף אותך, התבונן וראה כי אתה אינך מחשבותיך. שים לב, אתה מבטל את עצמך, ומתאים את מה שאתה מרגיש, את מה שאתה חושב, למה שאתה מדמה שאחרים יאהבו, כדי לקבל את אותה הערכה חיצונית שאתה זקוק לה כל כך, כדי לאשש את הדימוי העצמי שלך, ה ´אגו´. “
“אך ה ´אגו´ הוא אשלייתי, הוא מי שאתה חושב שאתה, הוא דמיון, הוא תיאור. ועל הדמיון הזה אתה מבזבז אנרגיה, כך שלעולם לא תהיה לך אנרגיה מספקת על מנת לחוות ולהבין את המציאות בצורה ישירה.”
“אם פשוט תחליט שזה בסדר כל מה שקורה, שאף אחד לא יעניש אותך, תפסיק להלחם, תסכים לא לקבל מאנשים הערכה, לוותר על החשיבות העצמית שלך, אז תוכל להשקיט קצת את המחשבות ולהרגיש מי אתה. אז תראה שמהותך היא הכל, אז תבין כי אתה נוכח.”
“תוכל להרגיש את אותה נוכחות עדינה שנמצאת בכל, בכל זמן ובכל מקום. זה כמו כוח הכבידה, שאין מקום בו הוא לא נמצא, אתם הפיזיקאים, אמרתם זאת.”
“אני אומר לך, ידיעה עצמית היא דבר מופלא, והדברים שתגלה ותחווה בדרך יתנו אור חדש בחייך, חייך יהיו מלאי משמעות, הוד והדר, אהבה, שמחה, אמת ויופי.”
“עליך פשוט לבחור בכך.”
“כל היקום אוהב אותך, וממתין שתעשה זאת.”
“התבונן על החיים, ראה איך הם פורצים ושופעים. ראה את הציפורים השרות בבוקרו של יום, ללא הידיעה כי ימצאו אוכל לגוזליהן. כל כך בוטחות בקיום, כל כך יודעות כי הכל מושלם, חוגגות את קיומן בשירה. ראה את ההרמוניה של הטבע, ראה את יופי הכוכבים, את מימיו הצלולים של הנהר. ראה את הפרחים הנפלאים, את החיים בים, ביבשה ובאוויר. החיים מלאי הוד ותפארת.”
“ברגע שהחיים יקרו לך, תרגיש שאתה רוטט עם הכל, תרגיש חסר ממדים, חלל וזמן, וחוקי האמת הנצחיים של היקום יתגלו לך, לא דרך משוואות, כי אם בחוויה ישירה.”
“ולפני כל זה, עליך לזכור תמיד כי אושר אמיתי טמון בקשר שלך עם ליבך, אין הוא טמון בהגשמת הציפיות של הסובבים אותך.”
“מצא את משאלתו הכמוסה של ליבך. עשה למען עצמך. עשה את שליבך חפץ, לך בדרך של הגשמת משאלות הלב.”
נבל-ברוח הוסיף להסביר, לאחר שעה קלה אמר:
“בוא ואתן לך דוגמה”
נבל-ברוח צייר מעגל בחול.
“מה זה אומר לך?”
“מעגל, סתם מעגל”, אמר בריאן.
“אתה רואה - אתה משתמש בעבר, אתה פולט מזיכרונך את מה שאתה מכיר, כלומר מה שאתה יודע, כלומר את העבר שלך. אתה לא חווה את המעגל בהווה, שזה הדבר היחיד שקיים. אתה מבין – הזיכרון שלך מפריד אותך מחווית המציאות בצורה ישירה. נסה להיות עם המעגל קצת, תן לו לרטוט עם הווייתך. נסה להתנתק מהידוע, תן לתשובה שלך לעלות מהעומקים הנשגבים הקיימים בתוכך. אתה מבין – זה לא סתם מעגל.”
“נסה לחוות אותו, תן לאצבעך לדגדג את קימוריו, ´שוט´ איתו קצת”
בריאן הושיט את אצבעו, והחל לעקוב אחר המעגל.
“זו תנועה, תנועה מושלמת.”
“אכן כך, ומה עוד?”
“ריקות. המעגל מסמן ריקות.”
“נכון.”, אמר נבל-ברוח. “ריקות. האמת הניצחית של היקום.”
“ המוחלט הוא האין הוא הכל, הוא המהות. היחסי הוא היש, הוא החלק, הוא ההשתקפות, הוא הצורה.”
“האין חסר גבולות, היש תחום בגבולות.”
“היש מכיל בתוכו את האין, האין מכיל בתוכו את היש.”
“האין מתגלגל ליש. היש מתגלגל חזרה לאין.”
“אינני מבין”, אמר בריאן.
“אמרתי לך, את המציאות לא ניתן להבין במחשבה. כוון שמחשבה היא העבר, והמציאות לעולם הווה. נסה להיות, אל תנסה לחשוב. בוא, נהיה עם זה קצת.”
“שב בנוח. עצום את עיניך. נסה להקשיב לנשימות. וזכור – אל תלחם בכלום, תהיה כמו מים, זורם”.
“עכשיו נסה למקד את תשומת הלב שלך במקומות שונים בגוף, ראה כיצד אתה יכול לשנות את נקודת התמקדותך ללא מאמץ”.
“התבונן, מה אתה מרגיש?”
בריאן ישב, עיניו עצומות, נותן לשקט לשטוף אותו. מעולם לא חש כך, מעולם.
הייתה דממה, רק קולות הטבע נשמעו.
“אני מרגיש נוכחות.” אמר בריאן לאחר זמן מה.
“כך אפשר לקרוא לה, נוכחות.”
“אני מרגיש משהו שקיים מעבר לכל המחשבות והתחושות, מין משהו שנמצא מעבר למחשבות. משהו כמו שמיים, חסר גבולות, המכיל בתוכו את הכל. זו מין הרגשה, מאוד עדינה.”
“יפה, זו תחילת הדרך.
“עליך לזכור זאת תמיד – להתבונן.”
כך אמר נבל ברוח, עיניו מאירות.
לחץ כאן כדי להגיע לחלק השני של הסיפורמכתב לקוראי וכותבי סיפוריםכל הזכויות שמורות למחבר, ניר בן עובד ©
ניר כרגע לומד לתואר שלישי בקנדה בתחום טכנולוגיה לאנרגיה נקייה, והוא מקווה לעזור בהפחתת אפקט החממה...
בנוסף הוא עוסק בטיפולי שיאצו.
לאתרו של כותב הסיפור ניתן ללחוץ כאן לתגובות (אשמח לקבל):
freelin@walla.co.il